התוכנית המקורית הייתה לנסוע למסעדת צמח של קבוצת מחניודה שנפתחה ממש לפני הקורונה. אסף גרניט ושותפיו עושים אוכל צמחוני? מעניין, בטח שמעניין. חובתו של מבקר אוכל להתייצב היכן שמעניין. הבעיה שזו לא תקופה לתכנן בה תכניות לטווח ארוך (של שעתיים ומעלה). המציאות הרימה בפנינו את ראשה המכוער. התקשרנו למסעדה והודיעו לנו שאי אפשר להזמין מקום מראש ולנוכח התקנות החדשות והמגבילות, בכלל לא בטוח שהמסעדה תהיה פתוחה. איזה דיכאון, אלוהים.

במקום זה, הלכנו לאייבי. הלכנו לשם כדי ליהנות ולא לסבול. זו אמירה לכאורה מובנת מאליה אבל לא בזמן הזה - אם לא נדבקת, לא חלית, לא נפצעת, לא נשלחת לבידוד, לא איבדת את עבודתך, לא נדפקת על ידי מס הכנסה - אתה כבר צריך להודות לגורלך הטוב. בימים שבהם כולם סובלים, ההנאה היא חבל הצלה. אומרים שלאוכל יש את הכוח “לנחם”. אני לא מעוניין להתנחם. אני רוצה שירימו לי. אני רוצה כיף. “ניחומים” זו מילה לא רלוונטית. תתנחמו כשאתם יושבים שבעה בבתי האבלים. “אוכל מנחם” זה קלישאה פולקלוריסטית. אוכל זה קודם כל הנאה וכיף וסבבה ועל הכיפאק ומצמוצי שפתיים וליקוקי לשון. האם אייבי עומדת בכל הדרישות הנ”ל? הו כן.

 

בעצם חזרנו לאייבי כשנה אחרי שהיא נפתחה. התרשמנו אז מהאג’נדה (מסעדת דגים עם מודעות עונתית וסביבתית) ומהאוכל המעולה. וכמובן, מהמושט המטוגן. כמה פעמים אני עוד יכול לזיין ת’מוח על המושט המטוגן הזה? מאז חלפו שבועות וחודשים ופרצה מגיפה כלל עולמית. אז מה קורה עכשיו? במצב העניינים הנוכחי, הדבר הכי בולט באייבי הוא שאווירת הנכאים הכללית לא מורגשת בה. זו לא רק מסעדה מצוינת אלא גם המסיבה הכי טובה בעיר (שבה במילא אין כל כך הרבה מסיבות כרגע). אייבי התפשטה אל הרחבה הסמוכה, מול הסניף המסמורטט של ויקטורי. רמקולים הוצאו החוצה. השולחנות רחוקים זה מזה, כך שאין חשש להדבקה טיפתית. מלא אנשים בחוץ. המוזיקה טובה, זה לא האוס מסעדות זול וחסר אופי. והאוכל? השיקו כאן “תפריט רחבה” שנועד לתת מענה לאכילה תחת כיפת השמיים, בזול, בקלילות, בלי הרבה טקס בישבן. מגישים פה בקבוק יין לבן, שנין בלאן של יקב תבור ב-48.90 שקלים בלבד וצ’ייסרים בשבעה שקלים. זה כאילו שבאייבי ממש מתעקשים שנשכח את כל מה שסביבנו. כל הכבוד. ככה צריך. יין וצ’ייסרים ושיישרף העולם. מגיע לו להישרף.

את הקורונה יש לשכוח ואת האוכל באייבי יש לזכור. הזמנו מתפריט הרחבה לביבות תירס גילי ושרימפס קריסטל (64 שקלים) עם איולי עלי תירס. שלוש לביבות שמנמנות שטובלים בתוך מטבל פיקנטי. אולי זה הומאז’ ללביבות השרימפס האהודות של בית תאילנדי. אולי לא. מה שבטוח שזה טעים. מה יכול להיות לא טעים באוכל מטוגן שמתבסס על חומרי גלם איכותיים?

 

לביבות תירס ושרימפס (צילום: אסף דוקטור,  יח"צ)
לביבות תירס ושרימפס | צילום: אסף דוקטור, יח"צ

צ’יזבורגר אלבקור (67 שקלים) היא מנה שמראה לכל ההמבורגרים האופנתיים מאיפה משתין הדג. או במקרה הזה – מאיפה משתין האלבקור. המבורגר של דג קצוץ, נפלא, עשויה מדיום וול, מוגש בלחמניית תפוח אדמה אוורירית עם תפוצ’יפס בטטה בצד. אם נמאס לכם כבר לשמוע את המילה “המבורגר”, תנסו את ההמבורגר הזה ותשנו את דעתכם מיד. מה זה מיד? תוך עשר שניות.

 

צ׳יזבורגר אלבקור (צילום: אסף דוקטור,  יח"צ)
צ׳יזבורגר אלבקור | צילום: אסף דוקטור, יח"צ

הזמנו גם כנף מוסר ים (58 שקלים) בזיגוג טבסקו ביתי וחמאה. מדובר בהומאז’ מובהק למנה אייקונית, פנתיאונית, מיתולוגית, אקסטרה-אורדינרית, של מסעדת פסקדו באשדוד. הם לקחו את סנפיר הדג, החלק שנוהגים משום מה לזרוק לפח, טיגנו בשמן עמוק והפכו אותו לגרסה דה-לוקס של כנפי עוף. הגרסה של אייבי יצאה קצת מפוקששת. היא לא טוגנה כמו שצריך וכל העסק יצא קצת לח ודרדל’ה. לא נורא. בפעם הבאה.

כנף מוסר ים (צילום: אסף דוקטור,  יח"צ)
כנף מוסר ים | צילום: אסף דוקטור, יח"צ

לקחנו גם שתי מנות מהתפריט הרגיל: סשימי אינטיאס (65 שקלים) שמשכשך בתוך אגווהצ’ילה, מעין תחמיץ או רוטב של דובדבן ושזיף בוסר מותסס עם פיסטוק קלוי שמפוזר מלמעלה. הדג חתוך עבה יחסית, טרי, נהדר, הרוטב לא מאפיל עליו. מנת דג נא חכמה; וכמובן שלא יכולנו ולא רצינו לוותר על המושט השלם המטוגן (92 שקלים). אותו דג שמצופה בתערובת של קמח תירס וקמח סולת ומטוגן בשלמותו בשמן עמוק. מבחוץ פריך, מבפנים – עסיסי לאללה. בוצעים ממנו חתיכות באצבעות וטובלים בתוך גארום (רוטב דגים מותסס) או איולי חריף. זו מנה שיש לה גם זיכרון היסטורי (של חופשות בכנרת) וגם קיום אוטונומי עכשווי. מנה פשוטה ומהנה בטירוף, בכל פעם מחדש. למרבה הצער, ברוב המסעדות הולכת ופוחתת ההבנה שאוכל צריך להיות עקבי ומבוצע ללא פשרות ולאורך זמן רב. אייבי היא מסעדה לחזור אליה, כל פעם מחדש. אני חוזר על המשפט “כל פעם מחדש” מכיוון שהוא מקיים איזה חוזה לא כתוב בינך לבין האוכל שאתה אוהב. אנחנו נעבוד קשה כדי לרכוש את האמון שלך, ובתמורה – אתה תחזור אלינו. נשמע פשוט? ממש לא. באקלים תרבותי פריך, נוירוטי, חסר סבלנות, לא צפוי, בטח בימי הקורונה, אין שום ודאות שמה שאכלת היום, תאכל גם מחר. באייבי יש ודאות כמעט מוחלטת. זה דבר גדול להגיד על מסעדה.

 

סשימי אינטיאס (צילום: אסף דוקטור,  יח"צ)
סשימי אינטיאס | צילום: אסף דוקטור, יח"צ

לקינוח הזמנו טארט פקאן (46 שקלים) שמוגש עם גלידת קוקוס ביתית, חלקה ושמנתית. טארט מצוין, לא מתוק מדי, קצת מלוח, אגוזי. אכלנו אותו כשהשמש כבר שקעה על הרחבה הפתוחה ובאייבי היה נדמה שהעניינים ממשיכים כרגיל. איזה כרגיל ואיזה נעליים, אבל לפחות יש מקומות שאפשר לחיות בהם באשליה, לפחות לשעה-שעתיים.

טארט פקאן (צילום: אסף דוקטור,  יח"צ)
טארט פקאן | צילום: אסף דוקטור, יח"צ
אייבי - חשבון ארוחה (צילום: סטודיו mako)
אייבי - חשבון ארוחה | צילום: סטודיו mako

>> כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר אכלנו במנשייה

אייבי, לינקולן 16 תל אביב. טלפון: 03-7775161