עוד אין כאן שולחן פנוי, אבל יש למה לחכות

בן רגע נהיה חורף. ויממה לאחר מכן כבר לא. אנשים צועדים מבולבלים ברחוב. אחד עם מעיל, השנייה עם שמלה וכפכפים. לא רק החדשות הפכפכות, גם מזג האוויר. אבל מאחורי דלת עץ כבדה ברחוב אבא אבן בהרצליה, נראה שמסתתר לו קיץ נצחי. מול הפסלים התאילנדיים הענקיים שלצד עמדת המארחות ההומה, אפשר להרגיש שנכנסנו לספא מפואר ולא למסעדה. חסרה רק הקטורת הארומטית. אולי זה חלק מהמשחק של צ'ה לק החדשה של בית תאילנדי: להכניס אותך לאווירת חופשה אקסקלוסיבית, עוד בטרם פסעת פנימה. סוואדיקה.

הרבה מילים כבר נאמרו על המקום הזה, רובן נלהבות, ואפשר להבין למה. בית תאילנדי בתל אביב הוא מוסד איקוני שלא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. חלוץ בתחומו, שמגיש אוכל תאילנדי אותנטי כבר עשרות שנים. בעליו, יריב ולק מללי, יכולים להעביר כל מסעדן בישראל שיעור בתחום, כשמהרגע הראשון הם מתעקשים לנהל את העסק במקצוענות.

המקצוענות הזאת הביאה את הבית התאילנדי לפסגה והשאירה אותו שם. גם המקומות שבאו בעקבותיו, בר האוכל התאילנדי קאב קם והבר ה"סודי" הצמוד אליו, נאי, זכו בתארים. אבל צ'ה לק הטרייה בהרצליה היא אירוע בסדר גודל אחר לגמרי. זה המיזם הראשון של בית תאילנדי מחוץ לתל אביב. ההבדל המרכזי בעיניי הוא בתחושה. בית תאילנדי, כשמה כן היא, מין "בית" שמקבל אותך לזרועותיו לא משנה מה: בבגד ים ומגבת אחרי טבילה, לקערת מרק על הדרך כשבחוץ גשם, לדייט רווי אלכוהול על הבר בלילה או לארוחה משפחתית עם קטנטנים בערב המוקדם. צ'ה לק היא מראש מקום מסוג אחר. יוקרתי הרבה יותר.

בית תאילנדי נבנתה טלאי על טלאי, התפתחה יחד עם הקהל שלה. צ'ה לק מכוונת מראש לסוגה העילית של המסעדות בארץ. זה מקום ענקי, מעוצב להפליא, עם שלל אלמנטים תאילנדיים: אגף בר ושולחנות גבוהים שמשקיפים על שקשוקי הברמנים, שולחנות משפחתיים גדולים, ומין חדר פרטי חצי חיצוני שופע צמחייה ומים מפכפכים. הכל משדר יוקרה ופאר.

בהתאם, יש כאן גם תפריט יין מפותח ולא מובן מאליו, עם סומליה שמסתובב בין השולחנות. מסעדה תאילנדית מזוהה יותר מכל עם סינגה צוננת פשוטה ובשנים האחרונות עם קוקטיילים, אבל לבחירות היין כאן יש היגיון: יינות עזי טעם שמלווים היטב את האוכל המתובל: מריוחה ספרדית לבנה, שמנונית ומצוינת, דרך גרונר אוסטרי פריך ועד יין כתום טבעי של יהודית בק, שמרגיש כמו אמצע הדרך בין יין פאנקי לסיידר.

גילוי נאות

לפני שנתייחס לארוחה, צריך להתייחס לפיל שבחדר. המסעדה הזאת כל כך מדוברת שהיא מלאה חודש וחצי קדימה. יריב מללי ואנוכי מכירים שנים ארוכות. על פי רוב אני מגיעה למסעדות במסגרת הטור בלי ידיעת הבעלים או השף; הפעם ההגעה תואמה מראש, ולא התייחסו אליי כאורחת מן השורה. זה לא מונע ממני לבקר את מה שדורש ביקורת, אבל למען הגילוי הנאות - חשוב לחשוף באילו נסיבות התקיימה הארוחה.

עכשיו למה שחשוב באמת. האוכל והשתייה. התפריט בצ'ה לק רחב וכולל הרבה להיטים מוכרים מבית תאילנדי. לעתים המנות מוגשות באופן מהוקצע יותר, בהתאם לאווירה כאן, ולעתים גם בגודל קוקטי יותר מאשר במסעדת האם. אני ביקשתי להתמקד באפשרויות שמוגשות רק כאן, ולגלות אילו מהן לא כדאי לפספס.

פתחנו עם כוס יין כתום (56 שקלים) לצד קוקטייל נגרוני (52 שקלים) מפתיע, ששמר על טעמי המקור האלמותי ולקח אותם לכיוון תאילנדי עם נגיעת קוקוס עדינה. לצד האלכוהול: רול אווז צלוי עם ביצה מעושנת וירוקים, עטוף בדף אורז טרי שנעשה במקום. הרול מעודן מאוד בטעמיו (אף מעודן מדי), ולצדו רוטב מתקתק של תמרינדי ובוטנים שמעניק לו חיזוק נדרש. זאת לא מנה בועטת, אבל היא מציגה את השאיפות הגבוהות כאן לייצר במקום מאפס כל מה שאפשר. רק על זה ראויים להערכה. איזו עוד מסעדה מייצרת את בצק דף האורז שלה בעצמה?

למרות הרצון לסטות מהסטנדרט, לא יכולתי לפסוח על סלט פפאיה (72 שקלים). מתוך ארבע הגרסאות בתפריט בחרתי בסלט פפאיה עם דג פריך: סוג של רקיק אקסטרה קריספי מבוסס פתיתי לברק מטוגנים, שמעניקים לסלט המוכר פריכות מהנה וגם ארומה וטעם דגיים שלוקחים אותו לכיוון ימי יותר. לא פעם כתבתי כאן שסלט פפאיה הוא המדד לטיבה הבסיסי של מסעדה תאילנדית, ובמקום הזה, באופן צפוי, הוא מאוזן בדיוק רב.

באדיבות המסעדה קיבלנו גם סלט עם חציל תאילנדי ארוך, שנצלה לרכות, כרעי עוף קצוצים ושרימפס (78 שקלים). מבין כל הפתיחים זאת הייתה המנה הייחודית ביותר, אבל גם הפחות מוצלחת. משהו בשילוב של העוף והשרימפס עם החצילים היה מאתגר, אבל החציל עצמו היה החלק הטעים ביותר בצלחת. מתמוסס, וסופג את טעמי המשרה כמו שרק חציל יכול. ובכל זאת, בביקור חוזר זאת לא המנה שנבחר לחזור אליה.

מעטות הן המסעדות שבהן העיקריות יכולות לעקוף בסיבוב את הראשונות. אבל צ'ה לק היא ללא ספק אחת מהן. מנת לברק מטוגן ברוטב לימונים חריף (148 שקלים), למשל, הייתה מופת. היא אפילו הצליחה להצדיק את המחיר הלא נמוך שלה. נתחים גדולים של לברק שקיבלו מעטפת פריכה ואז צופו ברוטב כל כך טוב, שחלחל פנימה אל תוך הדג. אי אפשר להפסיק לאכול ממנה: חמוצה ומתקתקה מהלימון הדומיננטי, חריפה, שומית, עונג שרק המטבח התאילנדי בשיאו יודע לנפק. מזל שקערת האורז הייתה שם כדי להמשיך ליהנות מהרוטב הפנטסטי גם אחרי שהדג נזלל.

בריסקט מעושן ברוטב פלפל שחור ושום (86 שקלים) היה מאותה אסכולה: להיט קומוניקטיבי שסביר שיספק את כל החברים לשולחן. חתיכות בריסקט דקות ברוטב פלפל שחור קליל, עם קצת פלפלים צבעוניים. לא מאתגר, לא אקספרימנטלי, פשוט טעים במיוחד.

ואז הגיעה המנה המוצלחת ביותר בארוחה ואולי צלחת הקארי הכי אלגנטית שיצא לי לנסות, קארי מסמאן (86 שקלים). מסאמן יכול להיות אלים. מתובל מאוד, לא נעים אפילו. אלא שכאן הוא מופתי. תערובת הקארי נעשית כמובן במסעדה, כמו גם חלב הקוקוס. התוצאה היא קארי קרמי,מתובל במדויק, מתקתק ומושלם לחורף. עם חתיכות גדולות של תפוחי אדמה ובקר שמתפרק ברגע שהכף פוגשת בו, לצד בוטנים חצי רכים חצי פריכים שמוסיפים לתבשיל מרקם ואדמתיות. אם יש לכם מקום רק לתבשיל אחד כאן - עשו לעצמכם טובה ותנסו את המסאמן. החיסרון היחיד במנה הזאת הוא המהירות שבה היא אזלה.

אטריות של שיכורים (86 שקלים) הייתה המנה המאכזבת בין העיקריות. היא הבטיחה רבות: אשכולות יפהפיים ואקזוטיים של פלפל שחור טרי, אטריות אורז עבות בעבודת יד, פרגית ולוביה. אך בפועל זאת הייתה מנה חד-גונית בטעמיה, עם בעיטת חריפות עזה שאחריה לא הגיע הרבה. חסר בה איזון.

תפריט הקינוחים של צ'ה לק כולל את הטפיוקה המוכרת, פודינג תאילנדי (שהוצג כאן כגרסה התאית למלבי), ברד פודינג, שדווקא סקרן אבל למי יש מקום אליו אחרי כל האוכל הזה, וקינוח מסורתי בשם בואה לוי (38 שקלים) שהרגיש כמו האופציה להרפתקנים. הלכנו על הבחירה הנועזת. מרק קוקוס חמים ובו שוחות בצקניות אורז קטנות בצבעי סגול ולבן, וגם ביצת שליו כתמתמה. אני לא בטוחה בנחיצות הביצה. עבורי זאת הייתה הפתעה קצת מיותרת בביס, אף שמסורתית אפשר להגיש את המנה איתה או בלעדיה. מרק הקוקוס יכול לרדת בכמה טונים של מתיקות, אבל השילוב החמים עם בצקניות האורז עבד נהדר. לבדן אין להן הרבה טעם, והן מזכירות משהו בין טפיוקה ענקית למוצ'י, בגרסה מתמסרת יותר. סיומת מתוקה ומעניינת למי שמחפש לנסות משהו שעוד לא אכל.

יש משהו מתסכל במסעדה שרק נפתחת וכבר אי אפשר להשיג אליה מקומות שבועות קדימה. אבל במקרה של צ'ה לק, זה מובן ואפילו צפוי. בתוך חודש היא כבר מרגישה חלק מהותי מסצנת המסעדנות המתפתחת בהרצליה. הביקוש הזה נשען לא רק על ההייפ והטרנדיות סביב הפתיחה, אלא גם על הביטחון והאמון שבני הזוג מללי בנו לאורך שנים בקרב הסועדים. אמון שהושג ביושר, במסירות ובעבודה קשה, ומביא את הקהל גם כשהחוויה יוקרתית ויקרה יותר מזו שבבית תאילנדי.

בצ'ה לק יודעים שהם צריכים לספק את הסחורה. גם עכשיו בני הזוג מללי, שכבר מתקרבים לגיל 60, עומדים כאן מדי ערב. היא במטבח, הוא באירוח לצד בתם לי שממשיכה את דרכם, ועובדים. עושים את הדברים בידיים שלהם, עד שהכל יהיה לשביעות רצונם. בדיוק כמו כשפתחו יחד את בית תאילנדי. כבר עכשיו זה מקום בילוי משובח: מהצלחות והכוסות המוקפדות, דרך היינות והקוקטיילים ועד האוכל, שמגיע כאן בגרסה מלוטשת יותר מזו שמכירים בבית תאילנדי. לא הכל מתקתק עדיין, אבל מההיכרות עם המקצוענים שעומדים מאחוריו, אני מאמינה שגם מה שדורש תיקון יטופל במהירות. בינתיים, אפשר להמשיך לרפרש בלי סוף כדי למצוא איכשהו מקום פנוי.

צ'ה לק. אבא אבן 9, הרצליה פיתוח (מלון פאבליקה). 077-2302426. לא כשר