"ניטן תאי היא מסעדת Royal Thai ראשונה מסוגה בישראל, המציגה לקהל לקוחותיה חוויית אירוח אותנטית ומלכותית - זהה לזו שבארמון המלוכה התאילנדי בה כל אורח הוא בן מלוכה". זה לא ניסוח שלי. זה מה שמופיע על כרטיס הביקור של המסעדה החדשה שנפתחה ברחוב הארבעה בתל אביב. אני חוזר: "כל אורח הוא בן מלוכה". נשמע קצת מחייב, לא? הרי בסך הכל, אנחנו אנשים פשוטים מהשורה. הדם שלנו לא כחול. כשצובטים אותנו - אנחנו נצבטים. וכשמכאיבים לנו - אנחנו בוכים. זו לא המאה ה-15 ומלכים הם לא בני אלים. מושג המלוכה כבר לא עושה רושם על אף אחד. המלכים האמיתיים של העולם המערבי הם טייקונים ואילי הון. מלוכה זה מושג כל כך אנכרוניסטי. כבר עברנו את המהפכה הצרפתית. שלחנו את המלכים לגיליוטינה. בתאילנד לא שמעו על זה. ובישראל? נו, הנה, מסעדת מלוכה תאילנדית. יאיר לפיד אמר בזמנו שכולנו עבדים. כנראה שכולנו עבדים שחושבים שהם מלכים.

בניגוד למה שנכתב על כרטיס הביקור, הכניסה לניטן תאי היא אנטיתזה גמורה לכל דבר מלכותי. הדלתות מצופות בטפט זול עם עיטורי זהב שאפשר לגרד עם האצבע. זה נראה כמו כניסה למכון מסאז'ים או אפילו עוד יותר גרוע. אתה נכנס פנימה ומיד מסתנוור מכל הזהב שתוקף אותך. קירות זהובים. נברשות זהובות. פסלי בודהה זהובים פזורים בחלל. גם צוות המלצרים לובש מדים זהובים. המסעדה גדולה ורועשת. יש גונג באמצע המסעדה וציורים של נערות תאילנדיות על הקירות. האסוציאציה המיידית היא לא של ארמון מלוכה, אלא של מסעדה לכל המשפחה בלאס וגאס. זה קיטש במסווה של יוקרה. טעם רע שמעמיד פנים שהוא יותר ממה שהוא. חיקוי זול וזמני. אתם יודעים מה, זה אפילו עוד יותר גרוע: זה לא ארמון תאילנדי וזה לא חיקוי לאס וגאסי של ארמון תאילנדי. זה חיקוי של חיקוי לאס וגאסי של ארמון תאילנדי.

משתחוות כמו שפחות ומוציאות סיר

ניטן תאי מתהדרת, באתר האינטרנט שלה, ברשימת המתנה של כ-4,000 איש שמחכים שיתפנה שולחן במסעדה. זה נשמע לי כמו מספר מופרז. המצאה לצורך יחסי ציבור. התקשרנו והזמנו מקום תוך שלושים שניות, בקלי קלות. אם זו טקטיקה שנועדה ליצור הייפ מלאכותי סביב מקום שהרגע נפתח - אז רבותיי, הטריק שלכם הוא די פתטי. המסעדה מעסיקה גם אמנית גילוף תאילנדית במשרה מלאה. המלצרית סיפרה שהמעסיק הקודם שלה היה מלך תאילנד בכבודו ובעצמו. מסתבר שיש משהו "מלכותי" בגזר שנראה כמו שושנה. כנראה שזה עניין של פערי תרבויות.

בין השולחנות מסתובבות נשים תאילנדיות בלבוש מסורתי עם פרחים צבעוניים בשיער. הן חס וחלילה לא עובדות בתור מלצריות או מארחות. התפקיד שלהן הוא לרחוץ לסועדים את כפות הידיים. כן, מה ששמעתם. חוויה קולוניאלית אסלית בתל אביב. הן מגיעות לשולחן, משתחוות כמו שפחות, אומרות "סוואדיקה", מוציאות סיר זהב קטן, שופכות מים על כפות ידיו של הסועד מתוך קונכייה לבנה ומברכות אותו בעברית שבורה "שיהיה לך בריאות, אושר והרבה פרנסה", ואז מתרחקות מהשולחן בצעדים אטיים ומדודים. זהו טקס נטילת ידיים "מלכותי", כך נאמר לנו. אז למה הרגשתי כאילו שאני רוצה שהאדמה תבלע אותי במקום?

סוואדיקה בניטן תאי (צילום: עודד קרני, אוכל טוב)
בריאות, אושר ופרנסה. הן גם מתכוונות לזה | צילום: עודד קרני, אוכל טוב

כשהידיים עדיין רטובות מטקס נטילת הידיים והעיניים מסונוורות מכל הזהב הלאס וגאסי שמסביב, התפנינו להזמין אוכל. ניטן תאי פתוחה כבר כחודש, ונמצאת עדיין בהרצה (25 אחוז הנחה על התפריט. צעד ראוי). אני רוצה להאמין שהיא עוד עשויה להשתפר. אני לא בטוח בזה בכלל. היא סובלת מבעיות עקרוניות שלא ניתן לפתור בצורה נקודתית. האוכל שמגישים בה אולי מתיימר להיות "מלכותי" (מה זה אומר בכלל?), אבל הוא ארצי, פשוט, דהוי ולא מרשים. כשאנחנו חושבים על מלכים, אנחנו מדמיינים לעצמנו פנטזיה של פאר והדר ויופי שאין כדוגמתו. לא סלט פפאיה. אז לא הזמנו סלט פפאיה.

אל השולחן הגיעו, על חשבון הבית, קרקרי שרימפס תעשייתיים טובים ופריכים, עם ויניגרט חמצמץ וסלסת עגבניות. הזמנו את מה שמסתמנת כמנת הדגל הפוטוגנית של המקום - כיסוני בצק אורז (62 שקלים) מעוצבים בצורה של ברבורים (Chip Nock). כן, זה טיפשי וחמוד כמו שזה נשמע. הכיסונים, חמישה במספר, ממולאים בבשר זנבות לובסטר, צנון יפני ובוטנים, טובלים ברוטב פרחים כחלחל, בניחוח מטהר אוויר ובטעם של ליקר מהאייטיז שנשכח בארון הבגדים. גודלם זעיר, ממש בקוטר של עשר אגורות. זו יכולה הייתה להיות מלאכת מחשבת של הכנת כיסונים. לדעת להכין דברים קטנים זו אוּמנות בפני עצמה שדורשת עדינות ודיוק. זה לא המקרה. בצק הכיסונים היה עבה מדי, לעיס כמו מסטיק. המילוי - ובכן, זנבות הלובסטר העדינים ניגפו בפני טעמם האגרסיבי והשומני של הבוטנים. ואם הטעם לא משהו, אז מה שווים הברבורים? מה שווה הקישוט?

צ'יפ נוק-כיסוני בצק בצורת ברבור (צילום: עודד קרני)
צורה של ברבור וטעם של מסטיק. צ'יפוני נוק | צילום: עודד קרני

זו שאלה שצריך לשאול לגבי המסעדה כולה. האדריכל והתיאורטיקן אדולף לוס כתב בזמנו ש"קישוט הוא פשע" וכי "קישוט הוא כינוי ל'נחוּת'". הוא אמנם דיבר על חזיתות בתים, אבל ניתן ליישם את הטענה הזאת גם על מסעדות לאס וגאסיות וכיסונים שנראים כמו ברבורים. איזו פונקציונליות יש לקישוט בניטן תאי, פרט לרושם רהבתני? כלום. שום דבר. סתם רעש ויזואלי נטול סיבה והקשר. בוא נגיד את זה ככה - פחות קישוטים, יותר מעשים. והמעשה עצמו? הבישול? בוא נגיד שאם המסעדה מצופה זהב, אז המטבח כנראה קצת חלוד.

המשכנו עם טרטר שרימפס (66 שקלים) קצוץ (Koi Gong). השרימפס הטריים נקצצו יתר על המידה, מולקולות החלבון שלהם התפרקו והפכו לעיסה דביקה ונזלתית. הטרטר עורבב בשאלוטס וצ'ילי, לימון וסוכר דקלים, שהעניקו לו טעם חמוץ-מתוק, אבל זה לא היה מספיק כדי להציל את העיסה מהדביקוּת, ששאבה אליה את הטעמים כמו איזה חור שחור. הטרטר הוגש על גבי אותם קרקרים תעשייתיים. זו טעות טכנית. הוא נספג לתוכם והם הפכו לרכרוכיים ובלתי אכילים, כמו ספוגים רטובים. תארו לעצמכם - עיסה על גבי ספוג רטוב. איזה מלך אמור לאכול את הדבר הזה?

הזמנו גם סשימי אינטיאס (66 שקלים) בנוסח תאילנדי (Pla Pla). כלומר, עמוס בלימון, סוכר דקלים וקוביות אננס. איך היה הסשימי? אין לי מושג. זה הרגיש על הלשון כמו דג. היה כתוב שזה דג. זה נראה כמו דג. אבל הטעמים החמוצים והמתוקים הקשו על הזיהוי הוודאי. אולי זה מתחזה. סוכן שתול של השב"כ.

המנות בניטן תאי מגיעות בכלי הגשה מלכותיים, כן כן, מעוטרים בזהב, כמו סרוויס של דודות מפולניה. עוד ניסיון מתאמץ להקנות לכל החוויה אפקט לא רגיל ולא שגרתי. אבל ממש כמו אצל הדודות מפולניה - הסרוויס המהודר לא מחפה על האוכל הבינוני. למשל, מאסמן קארי (84 שקלים) עם נתחי שפונדרה (Massaman Neua). זו אחת מהמנות המפורסמות של המטבח התאילנדי. וכאן - פספוס מלכותי. כל עזוּת הטעם, שלא לומר עזות המצח התאילנדית, התפוגגה. בדרך כלל מאסמן כוללת בתוכה מנות נדיבות של קינמון, הל, ציפורן, ג'ינג'ר, רוטב דגים, ליים, סוכר דקלים ומשחת קארי, לצד תפוחי אדמה. במקרה הזה - הקינמון וסוכר הדקלים השתלטו על כל מרחב הטעמים, והפכו את מנת הקארי הזו למתוקה להחריד. תפוחי האדמה היו לא מבושלים (אבל מגולפים לצורה של פרח!). היה לזה טעם של גולאש הונגרי שנשפכה לתוכו צנצנת של קוביות סוכר. עם הסרוויס של הדודה מפולניה, מנה מהונגריה, במסעדה תל אביבית שנראית כאילו שנבנתה ברחוב בלאס וגאס, אולי צריך ווייז כדי להבין איפה אתה נמצא ומה אתה אוכל.

הזמנו גם פירות ים על עוגה של אטריות אורז (92 שקלים) בציר שרימפס סמיך (Rad Na Talay). צמד שרימפס קריסטל, מולים, קלמרי וצדפות וונגולי, בציר מצוין עם ברוקולי וגזר, ועוגת אטריות שאין ברירה אלא להשוות אותה לקוגל אשכנזי. אתם קולטים שיש כאן מוטיב חוזר? סרוויס מפולין, גולאש הונגרי וקוגל אשכנזי. ממש חזרנו לבית סבתא (עם פסל בודהה בסלון).

פירות ים  (צילום: עודד קרני, אוכל טוב)
חזרנו לבית סבתא - בקטע רע. פירות ים בציר שרימפס | צילום: עודד קרני, אוכל טוב

לקינוח הזמנו פלאן תה ירוק (48 שקלים). איך יודעים שמסעדה מנסה להתנחמד לסועדיה? כשהיא לא סומכת עליהם שהם יכולים ליהנות מטעמו הלא מספיק מוכר של התה הירוק. אז היא מוהלת אותו בשוקולד לבן, מתוק להחריד. זה לא פלאן תה ירוק. זה פלאן שוקולד לבן, עם קמצוץ מזערי של תה ירוק, ומקופלת של שוקולד לבן עם עוד טיפונת תה ירוק, ברוטב בזיליקום תאילנדי. זה מסוג הקינוחים שאם היו הולכים עד הסוף - יכולים היו להיות נהדרים. אבל אז הגיע השוקולד הלבן והרס הכל.

פלאן תה ירוק (צילום: עודד קרני, אוכל טוב)
תפסיקו להתנחמד ותכניסו קצת תה. פלאן תה ירוק | צילום: עודד קרני, אוכל טוב

זמן סוכר

בביקור השני שלנו במסעדה, הגענו לאבחנה סופית ומוחצת - חוץ מהזהב והלאס וגאסיוּת, והתאילנדיות האומללות ששוב הכריחו אותנו לעבור את הטקס המביך של נטילת הידיים, האוכל בניטן תאי הוא מתוק. מה זה מתוק - אולטרה מתוק. מגה מתוק. הכי מתוק בעולם. זו התכונה המרכזית שלו. בכל המנות שאכלנו יש סוכר דקלים או אננס או סוכר חום. הטעם המתוק מאפיל על כל טעם אחר. הוא גוזל מהאוכל את החריפוּת והעוקצנות. משטיח ומרדד אותו. הופך אותו לאוכל לילדים. זו מחלה ידועה של מסעדות פן אסייתיות מהדרג הנמוך ביותר, וניטן תאי נפלה בפח הסוכר הדביק הזה, כמו פו הדב שמכניס את היד שלו לכד הדבש ולא מצליח להוציא אותה משם.

התחלנו עם כיסוני בצק אורז, הפעם במילוי בשר סרטנים (58 שקלים) עם בוטנים וצנון יפני (Shaw Muang). שוב אותה בעיה - כיסונים בגודל של עשר אגורות, בצק עבה מדי ומילוי בטעם של בוטן. אבל מה, הכיסונים עוצבו לצורה של שושנים. אולי לא היינו אמורים לאכול את הכיסונים, אלא רק להריח, לצלם אותם לאינסטגרם ולהחזיר למטבח? טעות שלנו. סליחה. לא התכוונו.

כיסוני בשר סרטנים (צילום: עודד קרני, אוכל טוב)
אכן מצטלמים יפה. כיסוני בצק אורז במילוי בשר סרטנים | צילום: עודד קרני, אוכל טוב

סלט פומלה עם שרימפס מאודה (66 שקלים) היה מתומחר בצורה שערורייתית לגמרי. חמישה שרימפסים קטנטנים, מאודים, עם פלחי פומלה ומשחת קוקוס, נו מה, מתוקה. 66 שקלים על פרי הדר עם תוספות. מתח רווחים לא רע בכלל עבור סלט בטעם של סוכריית קוקוס-פומלה.

גם דפי סינטה (68 שקלים) שמוגשים כקרפצ'יו (Nam Tok) היו, כן כן, מתוקים, במסגרת הסימפוניה הבלתי גמורה לסוכר דקלים. זה גם היה תרגום לא נכון של נאם טוק כהלכתו - מנה מסורתית של בשר בקר צלוי קלות, ולא נא לחלוטין. הבשר במנה הזאת לא היה מהאיכות הכי משובחת. הוא היה סיבי, עכור ולא נעים ללעיסה.

נתנו צ'אנס נוסף למאסמן קארי (84 שקלים). הפעם המנה סבלה משימוש יתר בחלב קוקוס, שהפך אותה מגולאש הונגרי לגולאש נוסטלגי בטעם חטיפי הקוקוס הוורודים שנהגנו לזלול בילדותנו. פילה דוראד (108 שקלים) או דניס, מאודה, עם רוטב שום וצ'ילי (וקצת סוכר, כי זה בלתי נמנע) היה לא רע. הטעמים החמוצים, החריפים והמתוקים החמיאו לו, אם כי סבל מאידוי יתר. אפשר היה להוציא אותו דקה קודם לכן מסיר האידוי.

אפשר חשבון 1 ניטן תאי (צילום: אוכל טוב)
אפשר חשבון 1 ניטן תאי | צילום: אוכל טוב

כשרצינו להזמין קינוח, המלצרית הזהירה אותנו מפני כדורי סטיקי רייס במילוי מרציפן ובוטנים, ברוטב של סוכר חום, ג'ינג'ר ובזיליקום תאילנדי (48 שקלים). "אני מזהירה אתכם, זה קינוח אסייתי". מזל שלא הקשבנו לה. הקינוח היה מצוין. כדורי סטיקי רייס דקיקים במילוי מרציפני ואגוזי, שטובלים בתוך מעין מרק חם, חריף וג'ינג'רי. אבל האזהרה של המלצרית הדהדה בראשנו כשיצאנו מהמסעדה. לטעמי, זה מסכם את הארוחה כולה. מסעדה אסייתית שמזהירה אותך מפני זה שהיא אסייתית. זו תופעת טבע נדירה. וניטן תאי, באוכל שמוגש בה, באמת מנסה לברוח מפני הגורל שלה. היא מטביעה את האוכל בסוכר ומעלימה כל זכר לטעמים החזקים, המתובלים, שמאפיינים את המטבח התאילנדי והפכו אותו לכל כך פופולרי.

ואולי זה מה שמלכים תאילנדים אוהבים לאכול? אם כן, צריך לבטל את מוסד המלוכה לאלתר. לא רק בגלל טעמו המפוקפק באוכל, אלא גם בגלל העדפותיו בתחום עיצוב הפנים. אם זהב וסוכר זה כל מה שיש למלוכה התאילנדית להציע, אז קדימה, אל הגיליוטינה.

אפשר חשבון 2 ניטן תאי (צילום: אוכל טוב)
אפשר חשבון 2 ניטן תאי | צילום: אוכל טוב

ניטן תאי. הארבעה 21, תל אביב. 03-5600555. לא כשר.

לכל כתבות המגזין

>> בשבוע שעבר היינו בבאלינג'רה