איפה תמצאו בעולם שף שזכה לכוכב מישלן בזמן שהוא מוכר קציצות להמונים, תוך כדי מגיפה קטלנית שמשתוללת בחוץ? בישראל, איפה. נו ברור שבישראל. והאמת שגם בדנמרק. תחת אילוצי הקורונה, רנה רזדפי עם שני כוכבי המישלן של נומה עשה הסבה מקצועית למוכר המבורגרים. זה בסדר. כל עבודה מכבדת את בעליה. ואצלנו? קבוצת מחניודה זכתה בכוכב ההו-כה-מיוחצן שלה עבור מסעדת שבור בפריז, וכמעט במקביל הרימה שירות משלוחים ירושלמי שכולל את כל החשודים המיידיים שמככבים בפסקול הקולינרי של המוני בית ישראל. האם זו התרסקות מפוארת מהגבוה לנמוך? קפיצת ראש מהאולימפוס אל סיר החריימה? מהאליטה אל הפיתה? אל תהיו סנובים. גם אסף גרניט צריך להתפרנס.
הזמנו משלוח שמגיע כל הדרך מירושלים לתל אביב, פעם בשבוע, בימי שישי (צפוי להתרחב לשאר ימי השבוע בקרוב). למיזם קוראים ליד-ה, ריפרור שמיועד לירושלמים, יעני כמו בית הספר ליד האוניברסיטה (ליד״ה), אותו מוסד מקומי מהולל. הירושלמים מאוד אוהבים משחקי מילים למביני עניין, כידוע. התפריט רחב, מה זה רחב, אם יהיה יותר רחב יש חשש שהם יתחילו גם למכור מוצרי טואלטיקה ומכשירי חשמל.
יש כאן סלטים, מאפים, תבשילים, נקניקיות, עוף צלוי, קובה, חמין, פילה סלמון, ריבות, בסבוסה, וכמובן – קציצות. איך אפשר בלי קציצות. אל תשכחו את הקציצות. איך היו נראים חיינו בלי הפאקינג קציצות האלה? אם אשכחך קציצה ברוטב, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי, אם לא אזכרכי.
חלק מהמנות מגיעות בסגנון DIY (עשה זאת בעצמך). יש דף נייר עם הוראות שכתובות בצורה סחבקית, זחוחה ומעצבנת. למשל, במנה של פילה סלמון (לא הזמנו. יש גבול), נכתב – ״תנור בחום של 170 מעלות למשך עשר דקות. לא יותר. שוב – לא יותר. אם זה לא מוכן, התנור שלך חרא!״. נו, ואם התנור באמת חרא? מי אשם? אסף גרניט או הלקוח שהזמין פילה ב-160 שקל (כן, כן) ועכשיו צריך להתמודד גם עם זה שלא הצליח לאפות את הסלמון בתנור וגם עם העלבונות המטופשים והדחקיונרים של מחניודה?
או מנה של ״נקניקיות מרגז של עזרא, תערובת תבלינים מקריית מלאכי״ (64 ש״ח). עזבו את השם הארוך, המעייף, העלק-אותנטי. כאן ממש איימו עלינו בהוראות – ״לא באמת נסביר לך איך מטגנים סיגר שמן או מטגנים מרגז במחבת״, כותבים שם, ״אם הסתבכת אז 1-700-70-70-70, זה המספר של דומינוס למה התייאשנו ממך״. מצחיק? זה כבר עניין של טעם. מה שכן, אנשי מחניודה והמיזם ליד-ה לא לוקחים בחשבון שחלק מהאנשים שמזמינים מהם, אכן לא יודעים לבשל, לאפות או לטגן. אם הם היו יודעים, אולי לא היו מזמינים משלוח של מאכלים מאוד בסיסיים ומאוד יקרים, והיו יכולים להכין הכל בעצמם, במידה כזו או אחרת של הצלחה. אז על מה יש להסתלבט? כן, יש כאלה שלא יוכלו לטגן נקניקיה גם אם חייהם יהיו תלויים בכך. אז מה? וחוץ מזה – ממתי כל משלוח הפך לפרויקט מסובך? אתם עובדים אצלנו או שאנחנו עובדים אצלכם?
למזלנו, אנחנו יודעים לטגן נקניקיות מרגז וגם ״סיגר פריקסה״ (72 ש״ח) ממולא בפלמידה קצוצה, תפוח אדמה, אריסה ולימון כבוש. מזל שהיה כתוב שיש שם דג, כי הדבר לא הורגש. זה היה רמז דק, מאוד דק, לקיומה של פלמידה בניחוחות פריקסה. אנחנו נותנים לעצמנו ציון 10, לא, בעצם, 9.5, על הטיגון המושלם ועל היעדר השמנוניוּת. אתם רואים, ליד-ה, לא הייתם צריכים להסביר לנו איך לטגן סיגר וגם לא מרגז. אגב, הנקניקיות היו סבירות ולא יותר. לא חריפות במיוחד, סתמיות. אני לא יודע מה זה ״תערובת תבלינים מקריית מלאכי״, אבל זה לא משהו שצריך לציין אותו במיוחד.
נלך שניה אחורנית אל מחלקת הסלטים. מטבוחה (42 ש״ח) של ״16 שעות ושלושה טבחים״ היא, כמה לא מפתיע, מטבוחה לגמרי סטנדרטית שיכולה היתה להיות מוכנה גם אחרי 8 שעות וטבח אחד. אולי מספיק עם ההתחכמויות הצולעות האלה? ״אוקוצ׳ה ג׳רמוקלית״ (32 ש״ח), תתעלמו מהשם הזה, הוא סלט נהדר של חצילים קלויים, פלפלים ועגבניות ו״מסבחה מהעיר העתיקה״ (28 ש״ח), תמשיכו להתעלם, היא מסבחה טובה, כדורים לא נימוחים יותר מדי, נוכחות בולטת של טחינה. בסך הכל, שלושה סלטים ראויים ששווים את משקלם (בזהב).
מה עוד הזמנו? אה, כן, קציצות בקר (75 ש״ח), אלא מה, ברוטב לימון כבוש, סלרי וציר עוף, ולצדן קובה (45 ש״ח) טבעוני, שהוא מנה פשוט נהדרת שאכלנו במסעדת צמח והיתה הארוחה האחרונה שלנו לפני הסגר הארוך מנשוא. זה במילוי שומר בבישול ארוך, ציר חמוסטה, קישואים וסלרי, ואין בכלל צורך בבשר. הטעמים כאן הם עשירים ומלאים ואינם מחסירים דבר. והקציצות? נו, קציצות.
לקחנו עוד כמה דברים, אם כבר השליח מגיע מירושלים, אז למה לא? קובנה (26 ש״ח) היא, ליתר דיוק, מיקרו-קובנה, יותר כמו מאפה יבש של בוקר, לא כולל הקפה בצד. אם תימני היה מקבל את הקובנה הזאת, הוא היה, הוא היה, אני לא יודע מה הוא היה עושה. הוא היה מ-ת-ח-ר-פ-ן! עוגת מלפוף (66 ש״ח) היא ממולא גדול מידות שהגיע בתוך סיר אלומיניום שנמעך בנסיעה והפך לקווץ׳. זהו כרוב שעוטף אורז עם צנוברים, נענע ופטרוזיליה, בציר רימונים וזעתר. הממולא הזה מגיע קר ונשלח אחר כבוד למיקרוגל שממש עשה לו החייאה מארץ ההחייאות.
גם העוף הגיע קר. שלא לומר קררררררר. זהו עוף צלוי (120 ש״ח) בתנור ג׳וספר (למי אכפת, אם הוא מגיע היישר מהמקרר?), עטוף בתבליני ראס אל חנות, דבש ענבים וזעתר טרי. ההוראה היתה או לצלות אותו בתנור עם נייר כסף (מה שהיה מייבש לו את הצורה שגם ככה היתה די מיובשת) או להכניס את העוף, שחנוט בוואקום בשקית ניילון, לתוך מים חמים ולבשל במשך 50 דקות. טוב, אז בישלנו וחיכינו והוצאנו מתוך השקית ואחרי כל ההתעסקות הזאת, מה קיבלנו? עוף? כן, עוף. שיהיה עוף.
לקינוח הזמנו בוואריה אבל הגיע מלבי (25 ש״ח) הכי פשוט, הכי סטנדרטי, ורחמנות עליו שהיה צריך לעשות את כל הדרך הארוכה הזאת עד אלינו ביחד עם שאר המנות שחלקן היו טובות וסבירות וחלקן סתמיות לגמרי. אם אתם ליד ליד-ה, תשקלו להזמין, אבל רק אם אתם לא נעלבים שמסתלבטים על יכולות הבישול המפוקפקות שלכם. אם אתם תל אביבים, אפשר לוותר, אלא אם כן דחוף לכם להתבשם באבק כוכב המישלן של גרניט וחבריו. תתבשמו, למה לא. תאכלו קציצות ותדמיינו שאתם בפריז. ממילא כל מה שנשאר לנו בימינו זה דמיונות ופנטזיות על חיים שהיו לנו פעם (ברוטב דמעות).
>> בפעם שעברה הזמנו משלוח מצפרה
ליד ה. שירות המשלוחים של מחניודה. לפרטים