תעשו לי טובה, בואו נגדיר מחדש את המושג "מסעדת פועלים". קודם כל, אין דבר כזה יותר. זה מת. זה איננו. "מסעדת פועלים", בתור יישות תרבותית וקולינרית, היא רוח רפאים ששייכת לעבר. למה? לא יודע אם שמתם לב, אבל בישראל אין פועלים. הם לא קיימים. מי שעושים עבורנו את כל העבודות השחורות הם ערבים ועובדים זרים. להם יש את המסעדות שלהם. או בשטחים או בדרום תל אביב, שם הם נמלטים מאימת הפקחים ומשרד הבריאות. או שהם אוכלים באתרי הבנייה ובחממות שבשדות. "מסעדת פועלים" זה הד לישראל של פעם. כשישראלים באמת עבדו. כשהיו פועלים עבריים. היתה תקופה כזאת. היא החזיקה זמן קצר בלבד. ישראל כבר לא סוציאליסטית. מחפשים אחרי "מסעדות פועלים"? בכל המסעדות שאני מכיר מהז'אנר הזה סועדים הייטקיסטים, אנשי פרסום ועיתונאים מתוסכלים. "מסעדות הייטקיסטים" זה שם לא סקסי. לא "אותנטי". אבל זאת האמת. בפעם הבאה שתיראו פועל אוכל במסעדת פועלים, תקראו לי. אני אגיע עם צלם, כדי לתעד את הפלא הזה.

אתם יודעים מה, בואו נקרא להן "מסעדות עממיות". למרות שאני לא בטוח שהמושג "עממי" עדיין רלוונטי. כי אפילו העם כבר לא רוצה להיות עם. הוא מחפש אחרי היוקרה. אחרי השפים הגדולים. הוא לא רוצה את השגרתי. אנחנו חיים בתרבות של סלבריטיז וכסף. שגרה זה רע. אז מה נשאר? בכל זאת, צריך לאכול. יום יום. להכניס משהו לפה. ובשביל זה יש מסעדות. סתם מסעדות. יש להן שגרה, כן, שגרה, משלהן, והן אינן כפופות לטרנדים ואסתטיקה. הן עובדות. הן "צנועות" (לא בתור טריק שיווקי. הן באמת כאלה). עממיות? כן. פשוטות? על באמת. אוכל טוב? לא תמיד. בכל זאת, כשמאכילים אנשים על בסיס יומיומי, מעגלים פינות פה ושם. עם כל הכבוד למיתולוגיה של "מסעדת הפועלים". קצת מרק עוף, יותר מדי שמן, עשוי מדי בקצוות, עשוי פחות מדי פה ושם, כאן חסר מלח, שם יש יותר מדי מלח. זה לא אוכל גדול. זה אוכל שימושי. אוכל זול. אוכל נגיש. אוכל לכו-לם. זה היתרון שלו וזה החיסרון שלו, ולא צריך לדוש בזה יותר מדי.

מסעדת דאטו מאטו (צילום: אפיק גבאי, אוכל טוב)
מסעדת דאטו מאטו. כי להגיד "מסעדת הייטקסיטים" זה לא סקסי | צילום: אפיק גבאי, אוכל טוב

והנה מהפכה קטנה: "מסעדת פועלים" שהיא הרבה יותר ממה שנדמה. כי גם בשגרה – יש יוצאים מהכלל. יש מעשים של חסד. הבלחות של כישרון, שפועל בתוך הז'אנר, אבל גם מחוצה לו. למסעדה הזאת קוראים דאטו מאטו. מסעדה פצפונת ברחוב הס שיוצא מהחלק הפחות סימפטי של רחוב אלנבי, איפה שמתחבאים הפיק-אפ ברים הכי סליזיים בישראל. בחלל קטן, שבו פעלה קודם לכן מזללה של שקשוקות, מגיש השף והבעלים דוד קז'ילוטי אוכל קטן-גדול. קטן – כי זה אוכל בסיסי, רגיל, לא מפתיע, לא הרפתקני, כזה שנועד להשביע את העוברים והשבים. גדול – כי דווקא מתוך הבסיסי והרגיל, יש איזו הפתעה גדולה. יש השקעה, יש תשומת לב לפרטים, שלאו דווקא מאפיינת מסעדות מהסוג הזה. יש שכל. יש תשוקה. יש רצון לסטות מהקו השגרתי. דאטו מאטו היא מסעדה לארוחת צהריים. אבל זו תהיה ארוחת הצהריים הטעימה ביותר שאכלתם, בטווח הקולינרי המסוים הזה. זו מחמאה גדולה, אם לא הסברתי את עצמי נכון.

קז'ילוטי הוא שף שעבד בעבר אצל רפי כהן ברפאל וחיים כהן ביפו-תל אביב. צמד הכהנים הם אלה שלקחו את האוכל העממי, והגביהו אותו לרמה של בישול עילי. קז'ילוטי עושה את הכיוון ההפוך – הוא מנצל את הידע הקולינרי שספג במסעדות היוקרה, כדי לחזור הביתה, אל האוכל של הבית. ומכיוון שהוא כבר יודע את מה שהוא יודע – ואי אפשר לשכוח את מה שכבר יודעים – הרי שהאוכל שהוא מכין שופע הבנה ושופע ידע. אתה מרגיש בו את הרקע של קז'ילוטי. את ההחלטה שעמדה בפניו – לפתוח מקום קטן, צדדי, אפילו שולי, ולעזאזל הכל. לעזאזל במובן הכי חיובי של המילה.

דוד קז'ילוטי, מסעדת דאטו מאטו (צילום: אפיק גבאי, אוכל טוב)
דוד קז'ילוטי. לוקח את הידע שלמד אצל חיים ורפי כהן ומתרגם אותו לקציצות מושלמות | צילום: אפיק גבאי, אוכל טוב

דאטו מאטו היא מסעדה זולה מאוד. כמעט זולה מדי. או שהיא זולה בדיוק במידה הנכונה. המנות הכי יקרות בתפריט עולות 45 שקלים. עם שתי תוספות. איך אומרים – זה כלום כסף. במיוחד במושגים של ימינו. זו מסעדה שפועלת בשקט בשקט. בינתיים. היא לא מופיעה במצעדים של "מסעדות פועלים" (אני נשבע שמכאן והלאה לא אשתמש במושג הזה). היא עדיין לא "מיתולוגית". היא לא הגיעה מירושלים. היא לא שייכת לשף מפורסם. אין לה יחסי ציבור. היא פשוט מסעדה של אדם שיודע מה הוא עושה. פשוט? הדברים הם אף פעם לא פשוטים כפי שהם נראים.

הלוואי עלינו אוכל ביתי כזה

קז'ילוטי עובד במטבח ומגיש את המנות בעצמו. מופע של איש אחד, כמו פעם. הוא מציג בפניך את המנות ומתאר אותן בעיניים נוצצות. זו לא רומנטיקה. זו אמונה בעצמו. הזמנו תבשיל קדירה של שוקי עוף (40 ש"ח). נו, תאמרו, מה הביג דיל. בסך הכל שוקיים. אבל השוקיים מתבשלים במשך שעות ארוכות במעין טנזיה צפון אפריקאית – עם סילאן, רכז רימונים, פלפל חריף וקינמון. התוצאה: עוף עסיסי מאין כמותו. מתקתק. נופל מהעצם. עשוי בשלמות. נותן רמז קל שבקלים למטבח המרוקאי, אבל זה לא הדבר האמיתי. זה סיבוב מעודן יותר של הדבר האמיתי.

קדירה של שוקי עוף, מסעדת דאטו מאטו (צילום: אפיק גבאי, אוכל טוב)
קדירה של שוקי עוף. מה הביג דיל? תטעמו ותבינו | צילום: אפיק גבאי, אוכל טוב

לצד המנות העיקריות, מוגשות שתי תוספות. כולן טובות: אורז לבן, כוסמת, תבשיל דאל עדשים הודי שבושל לרמה של פירה, גזרים מזוגגים ומתוקים ותפוחי אדמה בתנור. הזמנו גם סלט שוק (15 ש"ח). טרי,  מתובל היטב, עם הרבה צנוניות. הוא הגיע עם לחם על חשבון הבית (תראו מה זה – במסעדות הגדולות והעשירות גובים כסף על לחם. בקטנות – מעניקים אותו בנדיבות ובאהבה). לצד הלחם – סחוג ירוק, עשבי, וטחינה חמצמצה וטובה. המנות לא גדולות. הן נדיבות, אך לא נדיבות מדי. לא צריך לאכול ולהתפוצץ. שיתפוצץ העולם.

הזמנו מנה עיקרית נוספת: קבב טלה (40 ש"ח). לתוך עיסת קבב נקצצה כמות מכובדת של נענע טריה, עגבנייה ובצל. אלה תוספות שמעניקות לקבב פריכות ורעננות, אווריריות וגם ארומה. יש אנשים שנרתעים מטעמו הדומיננטי של הטלה. זה הקבב עבורם. יש לו טעם של טלה, אבל הנוכחות של הירקות הקצוצים עושה את שלה. היא מנסחת מחדש את הקבב הזה, בתור ספק קבב, ספק סלט. כן, סוג של סלט. בשרני ומטוגן.

סלט שוק, מסעדת דאטו מאטו (צילום: אפיק גבאי, אוכל טוב)
סלט שוק. טרי ורענן | צילום: אפיק גבאי, אוכל טוב

עוד מנה עיקרית. היינו חייבים. המנות לא גדולות ולא יקרות, כפי שכבר ציינתי. אפשר להתמודד איתן בהצלחה. שלושת הקבבים היו ממש קטנים. כמו סוכריות. אז לקחנו תבשיל של זנב שור (45 ש"ח), שמבושל על העצם, בציר בקר, עם סלקים וגרגרי חרדל, שהעניקו לזנב השור טעם מתוק ומעט עוקצני. אבל ממש מעט. ברמיזה קלילה. לעיתים נהוג לבשל זנב שור ביין אדום, כדי להעניק לו כובד חורפי. במקרה הזה, זנב השור השתחרר מכבדותו. הוא מתבשל בתוך עצמו. כמו שוקי העוף, כך גם זנב השור – הגיע לכדי רכות מושלמת. שומני וג'לטני, רך ונעים. מיציו נספגו לתוך האורז הלבן שהזמנו. זה מסוג התענוגות הבסיסיים, שכשהם מבוצעים ברמה כזו – אין אלא למחוא כפיים.

המשכנו להתחזר. הזמנו תבשיל כתף בקר (45 ש"ח). איזה תבשיל נהדר. כתף הבקר בושל בצירו, עם זרעי תבלין – אניס, ציפורן, שום, צ'ילי, קימל, גרידת לימון – שהעניקו לו טעם מורכב ועמוק. כתף הבקר היתה עשויה היטב, מוצקה במידה (המסעדה כשרה והבשר כשר. הבישול הארוך מתגבר על המכשלה הזאת). שופעת מיצים. היא התבוססה בשלולית של ציר בקר רווי בתבלינים. הספגנו אותה בלחם וחייכנו לעצמנו. בנוסף, אני חייב להודות, שלא התאפקנו ולקחנו הביתה – כי ממסעדות מסוג זה חייבים לקחת משהו הביתה – קציצות בקר (35 ש"ח). הקציצות היו טובות. ברוטב עגבניות וסלרי. קציצות מבית אמא. במידה ואמא שלכם עבדה פעם אצל חיים כהן.

מלבי קוקוס, מסעדת דאטו מאטו (צילום: אפיק גבאי, אוכל טוב)
מלבי קוקוס. סתמי אבל חביב | צילום: אפיק גבאי, אוכל טוב

קינחנו במלבי קוקוס (15 ש"ח), עשוי מחלב קוקוס, עם אגוזי מלך קלויים ומסוכרים. קינוח סתמי ופשוט וחביב.

דאטו מאטו היא באמת אחת מהמסעדות הסימפטיות שיצא לי לבקר בהן לאחרונה. היא מגישה אוכל יעיל, שיעילותו לא מפריע לו להיות יצירתי במידה. לא יותר מדי. המנות הוגנות, טעימות, מפתיעות ברמת ביצוע גבוהה ולא שגרתית. עכשיו מתחשק לי למצוא עבודה באזור כדי שאוכל להגיע לשם מדי צהריים. אולי בתור פועל בניין בפרויקט יוקרה ליד הים.

אפשר חשבון מסעדת דאטו מאטו (איור: mako)
התחזר, הביצה | איור: mako

דאטו מאטו - Datomato. משה הס 4, תל אביב. טלפון: 077-5275851.

כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר היינו בבראסרי מופת בהוד השרון

לכל כתבות המגזין