וואבי סאבי היא פילוסופיה יפנית בתחום האסתטיקה שגורסת כי כל הדברים הקיימים בעולם הם פגומים, בלתי גמורים, ארעיים, ושם מסתתר היופי. וואבי סאבי היא תפיסה זֵנית שדורשת ממי שעוסק ביופי להיות צנוע, פשוט, ולהתעמק בפרטים הקטנים שמסתתרים בתוך התמונה הגדולה שלעולם לא תוכל להיות מושלמת. בהשאלה לעולם הקולינריה, וואבי סאבי היא הסיבה שבגללה סושי יפני, לדוגמא, יהיה מופת של דקדקנות ופרפקציוניזם. דווקא מתוך חתירה סיזיפית אל המקום שאף פעם אי אפשר להגיע אליו.

בישראל אין וואבי סאבי. יש תפיסה אסתטית אחרת. נקרא לה, וואבי סבבי. מה העקרונות שלה? אין לה עקרונות. זורמים עם מה שיש אח שלו, עזוב אותך משטויות, במילא בסוף מתים. למי איכפת מצניעות ופשטות? יאללה, העיקר לעשות הרבה רעש ולהתרברב ולזיין ת'מוח. וואבי סבבי זו הפילוסופיה הלא רשמית של עולם האוכל הישראלי: הפרטים הקטנים לא מעניינים כמעט אף אחד; מעמיסים כמה שיותר. על הצלחת. על הנשמה. מעמיסים ומעמיסים, עד שמתמוטטים.

אוקינאווה לבונטין היא מסעדה יפנית שנמצאת איפשהו על הציר שבין וואבי סאבי לוואבי סבבי. זהו סניף של מסעדה יפנית שפועלת כבר כמה שנים בנווה צדק, וכאמור, תרבות יפנית היא כמעט ההיפך הגמור של התרבות הישראלית, וככה בדיוק נראות מסעדות יפניות בישראל. מעין ערבוביה וולגרית שמתבססת על המקור, אבל עושה בו מעשה סדום נוראי.

מה זה מעשה סדום, אתם בוודאי תוהים? שלוש קעריות של רטבים שמוגשים עם סושי: טריאקי, מיונז חריף ומיונז ווסאבי. זה לא פיוז'ן, זה פיגוע טרור ישראלי בפלא עולם יפני. אבל זה הסטנדרט במסעדות היפניות הישראליות – הרבה רטבים מתוקים וחריפים, רולים מוגזמים, ואווירה של חפלה (מסעדת סוהו בראשון לציון כאב טיפוס). במובן הזה, אוקינאווה לבונטין היא מסעדה הרבה יותר שקטה ואלגנטית ממה שמקובל בז'אנר. העיצוב שלה רגוע, בצבעי חום בהיר, התפריט יפני, אך חורג לכיווני סין, קוריאה ותאילנד. לא משהו שלא ראינו או טעמנו קודם, אבל בכל זאת – זו מסעדה שיש בה משהו נעים, ברמה האסתטית וברמת האירוח. ואם לא רצינו לעשות חראקירי בסוף הערב – גם זה משהו.

אבל אוקינאווה לבונטין לא מעזה להתרחק יותר מדי לכיוון הוואבי סאבי. היא נשארת באיזורי הוואבי סבבי. מה אדם אמור לעשות עם טריאקי, מיונז חריף ומיונז ווסאבי? לשים את זה על אוכל? למה? אז השארנו בצד את קעריות הרטבים ולא טבלנו בהן את הניגירי טונה אדומה (29 שקלים), ניגירי סלמון (24 שקלים) וניגירי צלופח (36 שקלים). כל הניגירי היו סבירים מסוגם, הדגים היו באיכות בינונית, וכמובן שסבלו מעודפוּת ומקסימליזם – כמות כל כך גדולה של אורז זה משהו שצריך לחלק לילדים רעבים באפריקה.

הזמנו גם באן (48 שקלים) עם פילה של דג מטוגן בבלילה עבה מדי, עם מיונז חריף, חסה פריכה, בצל ופטריות שימאג'י מוחמצות. אם אני לא אוכל יותר באנים בחיים שלי – תאמינו לי שאני לא אתלונן. קדחת הבאנים היא עוד עדות מדכדכת למנטליות המעתיקנית של ענף המסעדות בארץ. היא התפשטה כמו מחלה מידבקת, והגיע הזמן להדביר אותה. הבאן של אוקינאווה לבונטין הוא חביב ואוורירי (מחומם במיקרו?), אבל המילוי לא מצליח להידבק ללחמנייה, והלחמנייה לא מצליחה להידבק למילוי, ומיונז חריף? עוד פעם אתה?

אוקינאווה - באן
די עם זה כבר. באן באוקינאווה | צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור

קריספי אבי גוהן (48 שקלים) היא מנה של ארבעה מלבני אורז דביק שמטוגנים משום מה בחמאה, ועליהם שרימפס קצוץ וטונה מתובלים בצ'ילי. אחד מהדברים הנחמדים במטבח היפני זה שהם לא נדרשים למוצרי חלב, ועל כן זה כמעט חילול קודש לטגן אורז דביק בחמאה. התוצאה: מעין מתאבן שמנוני, חמאתי, ועליו דגים ופירות ים קצוצים שהתיבול מנסה להסוות את איכותם הלא טובה.

כיסוני שרימפס (38 שקלים) היו סבירים (מילה זו תחזור גם בהמשך); מדובר בדים סאם בעל איכות כמעט תעשייתית. לא משהו יותר טוב משקית קפואה שתקנו בסופרמרקט ותכינו בעצמכם בבית.

באוקינאווה מגישים גם יקיטורי, כאילו שאמנות השיפוד היפנית זה עניין של מה בכך, ואפשר להתמחות בה ככה על הדרך, כעוד איזה נספח שולי לתפריט הרחב. זו כמובן טעות. יקיטורי סינטה (22 שקלים) היא שיפוד גרוע: יקיטורי שואב את כוחו מהגחלים של המנגל והמרינדה שבתוכה הוא מושרה. בשר הסינטה היה עשוי יתר על המידה, קשיח, ולא היו לו ניחוחות של אש וסויה. וזה הדבר הכי בסיסי. אם אין את הדבר הבסיסי – עדיף כבר לוותר מראש.

לקחנו גם קריספי רייס קייק (48 שקלים) – שנראית כמו המבורגר טבעוני, שלצידו ברוקולי ושעועית מוקפצים. מדובר במעין ״"עוגה" של אורז דביק שממולאת בפטריות, ומטוגנת במחבת. כאופציה טבעונית – זה עובד. אבל לא יותר מזה.

אוקינאווה - עוגת אורז
קריספי רייס קייק. כאופציה טבעונית זה עובד | צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור

לקינוח, לקחנו ברולה מאצ'ה (33 שקלים), ואני שמח באופן כללי על כך שטעמי תה ירוק מתחילים לאט לאט לחדור לתוך המטבח הישראלי. במקרה הזה, מדובר בקרם ברולה בעל טעמים קצת קלושים מדי של תה ירוק. וחבל. כי מרירות התה הירוק היא דבר מופלא, ויש לה את היכולת להציל את עולם הקינוחים המקומי ממתיקותו הבלתי נסבלת.

אומרים לטריאקי עד כאן!

חזרנו לארוחה עסקית, בצהריים, שהייתה אף היא בסימן של וואבי סבבי, ופחות וואבי סאבי. הזמנו באן טופו (52 שקלים) שהגיע עם אגדאשי טופו (בתוספת של 5 שקלים). האגדאשי – קוביות טופו מטוגנות ומוגשות בתוך ציר דאשי עם פטריות נמקו – היה עדין וטעים. הו, הנה עדינות יפנית מסורתית. הבאן היה, ובכן, באן. פרוסת טופו מטוגנת בתוך לחמניה מאודה, עם מרמלדת פטריות שיטאקה ומשחת פלפלים קוריאנית, שלא הצליחו להתחבר ללחמניה והיא לא התחברה אליהם. שוב, יש כאן בעיה של חיבור בין מרכיבים (אולי צריך היה לבלות עוד כמה דקות במיקרו? במכשיר האידוי?).

הזמנו גם שני רולים (84 שקלים) – קאריביין רול (צלופח, שרימפס בטמפורה ואבוקדו במעטפת שומשום שחור, ביצי סלמון ו"נגיעות" טריאקי) וסאנשיקי רול (רול פריך בטמפורה במילוי טונה אדומה, סלמון, דניס ואספרגוס, מונח על רוטב טריאקי שומשום חם). שניהם, כצפוי, היו מופרכים לחלוטין. רולים מתוקים (אולי מספיק עם הטריאקי?), מופרזים, גסים, מרובי טעמים שמתנגשים אחד בשני. ממש תאונת שרשרת. אלה רולים שמומלצים לאנשים שאוהבים לדחוף סלטים בפיתה, עד שהפיתה נקרעת. לצד הרולים, קיבלנו שלוש גיוזות מאודות – בקר, עוף וירקות. בצק הגיוזה נקרע במהלך האידוי והיה לח וסמרטוטי. עוד תאונת שרשרת.

המנה המוצלחת ביותר בשתי הארוחות גם יחד הייתה גולדן קארי (68 שקלים) שהגיע עם יאקיטורי פרגית (גם הפעם: בשר פרגית ירוּד, נטול טעמי מרינדה וגריל), אבל הקארי היה מעולה: תבשיל עמוק של קארי יפני, חום כאדמה, עם תפוחי אדמה וגזרים ובשר רך שבושל ארוכות. ככה בדיוק עושים קארי.

אוקינאווה - קטצ'ו אודון עוף
לכאן לא צריך להוסיף טריאקי נכון? | צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור
תביא חשבון 1 - אוקינאווה
ארוחה ראשונה באוקינאווה לבונטין | עיצוב: סטודיו mako

לקינוח לקחנו מנגו טפיוקה (32 שקלים) – כדורוני טפיוקה בטעם מנגו על קרם יוגורט. קינוח "מרענן", ואני כותב זאת במידה מסוימת של אנטגוניזם. אני לא מחבב קינוחים "מרעננים", כי קינוחים לא אמורים לרענן. הם אמורים להעניק לך סיפוק אמיתי ומחייב. לא להיות "קלילים". אבל זה היה קינוח קליל ומרענן מצוין בפני עצמו, ולכן סלחתי לו.

אוקינאווה לבונטין היא עוד מסעדה יפנית בינונית מסוגה. ומכיוון שכל הדברים הם פגומים ולא מושלמים – אני אוהב אותה. רק קצת פחות סבבי, בבקשה.

תביא חשבון 2 - אוקינאווה
ארוחה שנייה באוקינאווה לבונטין | עיצוב: סטודיו mako

אוקינאווה לבונטיןלבונטין 11, תל אביב יפו03-5101099

כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר חזרנו למאייר ופאסטל