זה לא סוד שמסעדות חוף הן הז'אנר הכי נחות בתחום האוכל. לא הייתי מאשים בהכרח את המסעדות עצמן ואת מי שעומד מאחוריהן - הם פועלים במציאות מסוימת שנכפית עליהם. הלקוחות הם לרוב תיירים שהגיעו לחופשה קצרה. שוכבים על כיסאות נוח כמו לוויתנים שנפלטו אל החוף. אין להם כוח לזוז או לחשוב יותר מדי. הם נמצאים במצב של השהיית שיפוט. צורכים, אוכלים ובולעים כל מה שדוחפים להם. התייר הוא לא פיינשמעקר - הוא מכור להנאה הרגעית של החופשה, ומסעדת חוף עונה בדיוק על הצרכים המידיים שלו. זה לא חייב להיות אוכל טוב. למעשה, אולי עדיף שזה לא יהיה אוכל טוב, כי אוכל טוב גורם לך לחשוב. תיירים, למי שלא יודע, הם בני אדם שעברו תהליך של טימטומיזציה - התייר הוא יצור אנושי שאיבד את שכלו ואת כבודו העצמי. הוא רודף אחרי ההנאה כמו עכבר שרודף אחרי הזנב שלו. כולנו בני אדם, כולנו תיירים, וכולנו יודעים מה זה להיות בחופשה ולאכול במסעדת חוף - אוכל גרוע, שמנוני ונטול סטנדרטים. זה חלק מההוויי התיירותי, ולכן, אין צורך להשתדל יותר מדי. בשביל מה? בשביל מישהו שיחזור עוד יום-יומיים לארץ המוצא שלו? שיאכל צ'יפס ויגיד תודה שמישהו בכלל מתייחס אליו.

ים 7 הרצליה דג (צילום: מתן כץ,  יחסי ציבור )
קומבינציה מול החוף | צילום: מתן כץ, יחסי ציבור

ים 7 היא מסעדת חוף בהרצליה שקיימת כבר כך וכך שנים. לאחרונה, מסתבר, עברה המסעדה סוג של מהפכה, והיא מתיימרת להגיש אוכל בליגה גבוהה יותר מזו שמקובלת בדרך כלל במסעדות חוף רגילות. למסעדה מונה שף חדש, יש לה עיצוב חדש, ומכיוון שמעולם לא ביקרתי שם קודם לכן - אין לזה משמעות בשבילי. אני מגיע טאבולה ראסה. טוב, אולי לא דף חלק עד כדי כך - אני מגיע עם דעות קדומות לגבי היכולת של מסעדת חוף להתעלות ולהצטיין. מסעדות חוף טובות? אפשר לספור אותן על כף יד אחת. ששלוש מאצבעותיה נכרתו בהליך כירורגי מהיר.

הגענו באחד מהערבים באמצע השבוע. המסעדה היתה מלאה בדוברי אנגלית. תיירים, אני מניח. הים היה יפה וחשוך. כאילו כיבו לו את האור וציוו עליו ללכת לישון. התחלנו עם קומבינציה של ארבעה טאפאסים (128 ש"ח). תצוגת תכלית סבירה של בנאליות המטבח הישראלי שכאילו הומצאה עבור התייר הממוצע: מטבוחה שרימפס עם שעועית לבנה ופרנו (מטבוחה טובה, חריפה מאוד, שרימפס מופשר, שעועית שלא בושלה מספיק זמן), סשימי אינטיאס בקרם פלפלים (שילוב לא רע שיש בו עדינות ורוגע), פילה בקר על טחינה (פרוסות פילה עשויות מדיום, טחינה חמצמצה וכמות אדירה של פטרוזיליה), וצזיקי עם קלמרי צרוב ואורוגולה (ממרח חלוש, נטול פאנץ׳. קלאמרי צמיגיים ולא נעימים לאכילה). בסך הכל, לא ביזיון ולא ניצחון.

לקחנו גם סלט קוקי סן ז'אק (67 ש"ח) שהוגש עם אנדיב, ברוקולי, פלחי צנונית, עלי רוקט, גרגרי חומוס, פלפלי צ׳ילי אדומים ועלי קייל. אבל מה כל זה שווה אם הסקלופס היו עשויים יתר על המידה ובעלי טקסטורה קשיחה? נכון, זה לא שווה הרבה. אז בסך הכל אפשר להגיד שאכלנו סלט ירקות נחמד עם חתיכות לא מזוהות שהסתננו פנימה.

מול הים 7 (צילום: מתן כץ, אוכל טוב)
ריזוטו עושים בקפדנות או שלא עושים בכלל | צילום: מתן כץ, אוכל טוב

המשכנו עם פילה מוסר ים על ריזוטו עגבניות (132 ש"ח) שהיה ראוי, בוודאי יחסית למה שמצופה ממסעדת חוף - הדג היה בסדר גמור, אם כי מעט יבשושי, והריזוטו סבל מדחיסות יתר. הצלחנו לשלוף מתוכו חתיכה גדולה של פרמזן שלא הותכה לתוך האורז, וזה לא סימן טוב לתהליך הכנה ראוי ולפי כל החוקים. ריזוטו עושים בקפדנות או שלא עושים בכלל.

ולקינוח: פריז ברסט (46 ש"ח) או פארי ברסט, כפי שנכון להגות (לתשומת ליבם של כותבי התפריט). פחזנית עגולה עם חור באמצע שבדרך כלל ממולאת בקרם פרלינה, ובמקרה הנדון - עם קרם מסקרפונה ופירות יער. הפחזנית היתה חמימה, עדות לכך שהגיחה מביקור קצר במיקרוגל, ופירות היער היו מהז'אנר שיוצא מתוך שקית מהסופרמרקט. לא ברור מי צריך פירות יער קפואים שטעמם שטוח וחמוץ. ועם זאת - קשה להתנגד, פיזית, לפחזנית ממולאת. ואכן, לא התנגדנו.

מול הים 7 (צילום: מתן כץ, אוכל טוב)
קיימת כבר שנים. עכשיו עם שף חדש ועיצוב חדש. ים 7 | צילום: מתן כץ, אוכל טוב

הים, הו הים

את הביקור השני ערכנו בצהרי היום, כשהים גלי, הטמפרטורה רותחת, והארוחות - עסקיות. מסביבנו - אנשי הייטק שדיברו על "נטוורקינג אסטרטגי" (אשמח אם מישהו יסביר לי מה זה), וזוכה אחד במדליה אולימפית שהגיעה עם בת הזוג או מאהבת או אחותו. איפה התיירים? אולי נשארו במלון, ואולי ברחו כל עוד נפשם בם מהמדינה המשוגעת הזאת.

מול הים 7 (צילום: מתן כץ, אוכל טוב)
ערב רב של פירות ים | צילום: מתן כץ, אוכל טוב

הזמנו שתי ארוחות עסקיות - אחת, פסטת פירות ים (109 ש"ח) שמוגשת עם איקרה למנה ראשונה. והשנייה, המבורגר עם צ'יפס (72 ש"ח), כי בכל זאת אנחנו במסעדת חוף, וצריך לבדוק את אחת מהמנות הפופולאריות שנוהגים לאכול מול הים. זו הוגשה עם סלט ישראלי. כלומר, מה שהיה ידוע פעם בתור סלט ערבי, וכעת, כנראה ממניעים אקטואליים, שינו את שמו לישראלי. מה שנקרא - ניכוס תרבותי. הערבי הפך לישראלי. הסלט, אגב, היה עייף. אולי התעייף מכך ששינו את שמו. ההמבורגר היה טוב. ציפיתי ממנו לפחות. הצ'יפס היה תעשייתי, כפי שנהוג במסעדות חוף. פסטת פירות הים היתה ערב רב של פירות ים, לא בהכרח טריים - קלאמרי, מולים ושרימפס. היא הייתה עשויה היטב - פפרדלה אל דנטה ברוטב חמאה ופתיתי צ׳ילי. למנה ראשונה לקחנו איקרה שהיתה תקנית וסתמית.

מול הים 7 (צילום: מתן כץ, אוכל טוב)
מסעדות חוף טובות? אפשר לספור אותן על כף יד אחת | צילום: מתן כץ, אוכל טוב

מול הים 7 (צילום: אוכל טוב)
ארוחה ראשונה בים 7 | צילום: אוכל טוב

לצד זה, הזמנו פלאפל הודי (42 ש"ח). ארבעה כדורים מטוגנים בשמן עמוק, עשויים מתפוחי אדמה, חומוס ואפונה, מתובלים בחוזקה, מוגשים עם צ׳אטני מנגו מתוק מדי. זו התחכמות שמנסה להעיד על כך שים 7 היא יותר ממסעדת חוף - היא מסעדת חוף יצירתית. במידה ואתם חושבים שפלאפל זו יצירתיות. הכדורים היו דחוסים, כבדים ובלתי ניתנים לאכילה מעבר לשניים שלושה ביסים.

ים 7 היא לא מסעדת החוף שתשנה את כל מה שחשבתם על מסעדות חוף, אבל גם לא תצאו ממנה בתחושה קשה, כאילו שאתם תיירים תמימים שנקלעו לקנוניה קולינרית, כמו בסרט מתיחות - חייכו, אכלתם צ׳יפס. זו מסעדה שמשתדלת להיות יותר ממה שהיא, וגם זה משהו. וחוץ מזה, הים, הו הים. איך אפשר בכלל לחשוב על אוכל כשמולך נמצא הים?

מול הים 7 (צילום: אוכל טוב)
ארוחה שנייה בים 7 | צילום: אוכל טוב

ים 7. רמת ים 122, הרצליה. 09-9566950.

כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר היינו בהס 4