אחרי המסעדות הצוהלות, שעושות שמח עם כפיים ומוזיקה בפול ווליום; אחרי מסעדות השרינג וברי האוכל, קבלו את הז'אנר הבא: מסעדות עם יומרות אינטלקטואליות. זה באמת מה שהיה חסר לנו? לא. מה שחסר לנו זה מסעדות טובות, נטולות גימיקים, שמגישות אוכל מקורי, חדש, מעניין, לא נדוש ולא אופנתי. אבל אנחנו מתעסקים במה שיש. לא במה שאין.

הנה מה שיש: טייבל טוק (Table Talk) היא מסעדה בבעלות רוסית. וזה כבר מדבר בעד עצמו. הרי ידוע שמהגרים רוסים בישראל סובלים – או נהנים – מתחושות עליונות. הם חשים שהגיעו ממעצמה תרבותית למדינה מזרח תיכונית מפגרת. טייבל טוק אמורה להביא איתה איזה ניחוח תרבותי שלא קיים כאן. או שיש תחושה שלא קיים. אני מניח שיש בציבור הרוסי כאלה שעדיין לא התאוששו מכך שעזבו את אמא רוסיה. יש להם איזה חסך. טייבל טוק אמורה לענות על החסך הזה. הבעלים רמז בראיון ל"הארץ" שזו לא מסעדה ל"אספסוף" וכי הוא רוצה שהמקום "יוגדר על פי הרמה האינטלקטואלית והתרבותית". טייבל טוק מגדירה את עצמה כ"מקום בו תפגשו אנשים מרתקים, מופעים, תערוכות, הקרנות סרטים וערבי קולינריה בהם מתארחים שפים וברמנים מכל העולם". יומרני? מאוד. אפילו השם של המסעדה הוא יומרני (טייבל טוק. יעני, לא באים רק לאכול, אלא גם לשוחח על עניינים שברומו של עולם). אבל רוסים לא מפחדים להיות יומרניים. יאמר לזכותם. רוב המסעדות בתל אביב מכוונות את עצמן להמונים. טייבל טוב פונה לאליטות מדומיינות. היא מבקשת לשעתק את מסורת הסלון הסובייטי – זה שהפגיש בין אנשי רוח, לפעילות אמנותית ושיחות פילוסופיות עם אוכל טוב והרבה אלכוהול. המון אלכוהול. המון המון המון אלכוהול.

האם טייבל טוק תפריח את השממה האינטלקטואלית של תל אביב? אני בספק, אבל היא בהחלט יכולה לנסות. לאורכה של המסעדה תלויות עבודות של אלכס ליבק. יותר מיומרה, זאת נראית כמו גחמה עיצובית מיותרת. על הבניין ממול למסעדה – מוקרנות עבודות וידאו-ארט. יש אנשים שאמנות קונספטואלית מוציאה להם את התיאבון. אני לא אגיד שזה עושה לי תיאבון. תוסיפו לזה את ההופעות וההרצאות שמתקיימות במקום, ותקבלו מרכז תרבותי, ממש מול דיזנגוף סנטר. או יומרה למרכז תרבותי. כשסעדנו שם, מרבית הנוכחים סביב השולחנות שוחחו ברוסית. אני מניח שהרגישו בבית. אבל אני הגעתי למסעדה. מה ביקשתי? הרצאה על ההיסטוריה של הדיסידנטים, מימי הבולשביקים ועד פוטין? הופעת מחווה לשירי ולדימיר ויסוצקי? תערוכה של אמני הקונסטרוקטיביזם? לא ולא. בסך הכל אוכל. רק לאכול רציתי.

טייבל טוק
גם קסמים כנראה לא יעזרו כאן. טייבל טוק | צילום: מריה טרויינקר, יחסי ציבור

אז מה עם השממה הקולינרית? ובכן, כאן יש לי תשובה חד משמעית – טייבל טוק היא מסעדה שלא מחדשת שום דבר. התפריט שלה שמרני ומשעמם. יכול להיות שטייבל טוק היא מסעדה חכמה, אבל האוכל שהיא מגישה הוא טיפש. נטול תחכום, בסיסי, חסר עידון וחסר קלאסה. היפוך מוחלט של אליטיזם. זה פופוליזם קולינרי פר אקסלנס. טייבל טוק היא לא מסעדה רוסית. היא נמנעת מהקלאסיקות של הז'אנר. המנה היחידה שאיכשהו אפשר לסמן כ"רוסית" היא גרבלקס (49 שקלים) – פרוסות סלמון דקיקות, לא כבושות יתר על המידה, שמוגשות עם סלט תפוחי אדמה. טוב, רוסים מומחים בסלטי תפוחי אדמה. זו מיומנות היסטורית.

כל שאר המנות בטייבל טוק שייכות למיטב הלהיטים השחוקים ממצעד הפזמונים הישראלי. כאילו שניסו כאן בכוח לא לחשוב יותר מדי. ואם אוכל נחשב לחלק מהתרבות האנושית, ובצדק, אז טייבל טוק, למרות מה שהיא מתיימרת להיות, היא מסעדה לא תרבותית בעליל. אתם יודעים מה זה להיות לא תרבותי? זה להגיש טרטר (49 שקלים) שבו מערבבים את קוביות בשר הבקר הנא עם צלפים, עגבניות, זיתים, פילטים שלמים של אנשובי וחומץ. ואז נותנים לבשר לנוח בתוך התערובת, עד שהוא נכבש, משנה את צבעו לחום, מתקשה והופך צמיגי וחמוץ עד כדי כך שהוא עושה כווייה בחיך. סוג של סביצ'ה בשר. אתם רוצים להגיד לי שזו תרבות? וריזוטו פטריות (69 שקלים) של גרגירי אורז לא מבושלים (אפילו לא לרמה של אל-דנטה) שטובעים בתוך שלולית עמוקה ודלוחה של שמנת מתוקה. זו תרבות? אולי זה מיצג אמנותי. עבודה אוונגרדית בשם "הריזוטו הגרוע ביותר בתולדות היקום". האמת שבתור אמנות מודרנית, זה ריזוטו שיכול להיחשב ליצירת מופת. חבל שצריך גם להכניס אותו לתוך הפה.

טייבל טוק -באבא אה רום
באבא או רום או בכלל קינוח שכדאי לוותר עליו | צילום: ארנסט ארנוב, יחסי ציבור

גם ביף בורגניון (92 שקלים) הייתה מנה לא מוצלחת. בשר לחי וזנב שור, בבישול ארוך, נטול עומק ונטול השראה. סתם ביף בורגניון שנותר ממנו רק איזה הדהוד קלוש של מניירה צרפתית. ואם דיברנו על מניירות צרפתיות אז הקינוח בהחלט היה שיא של חוסר תרבותיות: באבא או רום (38 שקלים) שמוגשת לצד קצפת גרגירית שהתפרקה (כן, מסתבר שאפילו להכין קצפת כהלכתה זו משימה בלתי אפשרית). עוגת הבאבא או רום – סברינה – הפכה בשנים האחרונות ללהיט רטרו במסעדות המקומיות, ובטייבל טוק מחממים אותה במיקרוגל ומוסיפים לה סירופ סוכר מתוק להחריד. יש לה טעם לוואי של שימוש מוגזם בשמרים, ולצדה – פירות יער מופשרים מהקפאה.

באמנות לא כמו באמנות

הארוחה השנייה לא הראתה סימני שיפור. טרטר הבשר (49 שקלים) היה חמוץ וכבוש. לא נגענו בו. אי אפשר לאכול את זה. אפשר להסתכל על זה בתדהמה. כאילו שאתה עומד בפני פסל של ג'ף קונס שמישהו עשה עליו את צרכיו. ובנוגע ליצירת האמנות שנקראית ריזוטו פטריות (69 שקלים) – ובכן, הפעם הבנו עוד יותר לעומק את גודל הקטסטרופה. זו לא רק הייתה דייסה של שמנת מתוקה וגרגירי אורז לא עשויים, אלא שלא היו שם פטריות. כלומר, הצלחנו לדלות שתיים-שלוש חתיכות קטנטנות של שיטקה, אבל לא יותר מזה. מה שכן היה שם זה ניחוח מוכר, אינטנסיבי, בלתי נסבל, של אבקת מרק פטריות. אתם שומעים מה שאני שומע? זה הקול של הציוויליזציה המערבית קורסת לתוך עצמה. במקום שבו מגישים ריזוטו עם אבקת מרק פטריות, ישרפו ספרים, ובמקום שבו שורפים ספרים – עזבו, בואו לא נלך לשם.

אפשר חשבון - טייבל טוק
ארוחה ראשונה בטייבל טוק | עיצוב: אוכל טוב

לקחנו גם נתח קצבים (98 שקלים) שהמלצרית התעקשה על כך שיוגש מדיום-רייר מכיוון שמדובר לטענתה ב"מעדן". קיבלנו את הנתח במידה שכמעט הגיעה למדיום-וול. זה לא היה מעדן. סתם נתח קצבים סטנדרטי. לקינוח, הזמנו שוב באבא או רום (38 שקלים) ושוב חזרו כאן על כל הטעויות האפשריות – קצפת גרגירית ומפורקת, סברינה מחוממת במיקרו, סירופ מתוק בטירוף, טעם לוואי של שמרים.

זו תרבות? עזבו אתכם מתרבות. טייבל טוק היא מסעדה נטולת תרבות. מה שוות כל היומרות האינטלקטואליות, כשמגישים לך ריזוטו עם אבקת מרק פטריות?

אפשר חשבון - טייבל טוק
ארוחה שנייה בטייבל טוק | עיצוב: אוכל טוב

טייבל טוקדיזנגוף 64, תל אביב יפו. 03-7746655

כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר היינו באונזה