לכאורה, הייתי אמור להיות אופטימי כשנכנסתי למסעדת רסטו החדשה. לאורך קירותיה תלויים מדפים שעליהם מונחים ספרים ממיטב הקלאסיקות הפראנקופיליות: ויקטור הוגו, בלזק, פרנסואה רבלה, מולייר. איזו תפאורה אינטלקטואלית מהממת חושים. ספרים בתור קישוט? למה לא. וברמקולים: חגיגה. מיטב הלהיטים של אייל גולן, דודו אהרון ומשה פרץ. זהו בדיוק הפוטנציאל המושלם, הנפיץ, בין גבוה ונמוך. שילוב מקורי בין קלאסיציזם אירופאי וים תיכוניוּת שמחה ומשוחררת שמביאה איתה ההגירה היהודית מצרפת. מה אפשר לבקש יותר מזה? בלזק ואייל גולן? וואו. איזה זיווג מגן עדן.

רגע, רגע, אל תמהרו להתלהב. יש כאן עוד עניין פעוט לפני שממהרים לשקוע בפנטזיות על אוטופיה תרבותית נטולת גבולות והגדרות: האוכל. אוי, האוכל. רסטו היא ביסטרו כשר, שמתמקד במנות מסורתיות, רגילות, פופולריות, ומצטרף לגל של מקומות כשרים, שמבקשים לשעתק את הקולינריה הצרפתית לתוך המציאות הישראלית, תוך כדי התחשבות במגבלותיהם של דתיים ושומרי מסורת. זו תת-תרבות קולינרית שהולכת ותופסת נפח בערים הגדולות, אבל, לפחות בינתיים, לא הצליחה להוכיח את עצמה. רוצה לומר – רוב המקומות האלה הם על הפנים. לא מגיעות מהם בשורות גדולות או בשורות קטנות. הקרואסונים הם גרועים, המקרונים סתמיים, הסטייק פריטס מעפן, הבויאבז זוועה. שאמשיך? מאפיות ומסעדות שנפתחו על ידי יהודים צרפתים, משמשות כהעתקים חיוורים לדבר האמיתי. אולי זו הכשרות, אולי המים בברזים, אולי החלב שבתוך הפרה, אולי הפרה עצמה, אולי הטיסה לישראל השכיחה מהם את יכולות הבישול, אולי זה המרחק הנפשי, אולי קשיי הקליטה, אולי זו הזרות התרבותית. אני לא יודע. העובדה היא שאנשים שצמחו מתוך מסורת קולינרית מפוארת כמו זו הצרפתית לא מצליחים לגשר על הפער שנוצר במהלך פעולת ההגירה. זו תעלומה אמיתית. צרפתי שלא מסוגל לבשל אוכל צרפתי כמו שצריך. מי היה מאמין. סה נה פה פוסיבל!

אחרי שתי ארוחות במסעדת רסטו, אני יכול להעיד שסצינת המקומות הצרפתיים הכשרים הגיעה לתחתית החבית. נכון, תמיד כשאתה חושב שאתה נמצא במקום הכי נמוך, אתה שומע מישהו דופק מלמטה, אבל רסטו היא באמת שיא השיאים השליליים. אני יכול להצהיר במידה רבה של ודאות שאכלתי שם את אחת הארוחות הכי גרועות של 2018. כן, התחרות הוכרעה כבר בחודש ינואר. אם אוכל בעתיד ארוחות נוראיות יותר, אני נשבע לעזוב את המקצוע.

זה התחיל עם טרין כבד אווז (85 שקלים). במבט ראשון, זו נראית מנה נורמלית לגמרי. לטרין יש צבע בהיר, של כבד אווז שעבר טיגון וטחינה במעבד מזון למרקם של פאטה (כמובן, ללא חמאה או חלב מטעמי כשרות). אבל הנורמליות הסתיימה כשניסינו לנעוץ מזלג בטרין. הוא היה קפוא לגמרי. כאילו שזה עתה נשלף מהמקפיא. נתנו לו להפשיר קצת וטעמנו שוב. לא היה לו טעם. ההקפאה רצחה אותו.

רסטו - המסעדה
שילוב מקורי בין קלאסיציזם אירופאי וים תיכוניוּת שמחה. רסטו | צילום: אנטולי מיכאלו

לצדו, לקחנו רטטוי (49 שקלים) אותו תבשיל ירקות קלאסי של הפרובאנס. במקרה הזה, עגבניות, חציל, קישואים ובצל שבושלו בקדרה. אני לא יודע אם הירקות עצמם זוכרים מתי הם בושלו. ניכר שזמן רב לפני שהוגשו לנו. צבעו של התבשיל היה דהוי לחלוטין. לא יכולת לזהות ברטטוי לא את צבעי השחור של החציל, לא הירוק של הקישוא ולא אדום של פלפל. הצבעים התבוללו אחד לתוך השני והפכו לעיסה תפלה ואחידה שחוממה מחדש אחרי שהוצאה מהמקרר, בו בילתה את רוב חייה האומללים.

הנה לכם מוטיב חוזר – רוב המנות שהוגשו לנו ברסטו חיו וגססו במקרר או במקפיא. שם הם תפסו צבע לא מחמיא, חוּם לא סקסי ואפרפר מדכדך, שמעידים על עייפות החומר. מה זה עייפות – תרדמת כללית. זה מה שקרה לביף בורגיניון (79 שקלים) – שוב, מנה קלאסית, למרות שהמילה "קלאסי" גדולה על מה שקורה כאן בכמה רמות. ברסטו יש מטבח פתוח. יכולתי לראות את הטבח שולף מתוך המקרר קופסת פלסטיק ומוציא ממנה גושים של בשר עטוף בנוזל עכור וצמיגי. אחר כך קיבלנו את הדבר הזה לשולחן. קוביות הבשר היו קשות כמו אבן ושחו בתוך רוטב חום-אפור. זה לא היה ציר בקר. זה היה בוץ לא מזוהה. היו שם גם פרוסות לא מבושלות של תפוחי אדמה. וטעם? מי מדבר בכלל על טעם? אני לא רוצה להמר כמה זמן הביף בורגיניון הזה שכב מעולף על מדף במקרר. זה הרגיש כמו נצח נצחים.

רסטו - סלמון ורטטוי
רטטוי? לא ממש. סלמון ורטטוי ברסטו | צילום: אנטולי מיכאלו

למנה עיקרית נוספת הזמנו רוסטביף (79 שקלים) – פרוסות עבות של בשר כשר, בדרגת מדיום-רייר, אבל מה זה משנה בכלל. הבשר היה DOA (מת בזמן ההגעה). הוא שחה ברוטב מתוק של גרגרי חרדל, ולווה בפירה לא חמאתי, לא מומלח, פירה שהוא כלום. זו מנה של אולמות אירועים. איזה אירוע? אולי הלווייה של בלוטות הטעם שלי.

ויתרנו על קינוח. עם כל הכבוד, יש גבול לכמה שאני יכול להתעלל בגוף שלי.

ובלילה בלילה, אני חולם על צרפתית

חזרנו בחשש כבד לארוחה שנייה, והחשש הסתבר כמוצדק. תודה לאל, המלצרית בעלת המבטא הצרפתי (לכל העובדים של רסטו יש מבטא צרפתי) בישרה לנו שאין טרין כבד אווז ואין ביף בורגיניון. אולי למדו שם לא להגיש מנות ששכבו במקרר יותר מיומיים-שלושה.

זה לא שהמנות הבלתי-קפואות ומופשרות היו טובות יותר. לקחנו מנה של כרישה ברוטב ויניגרט (29 שקלים). הכרישה היתה לא מבושלת, והוצפה ברוטב ויניגרט חמוץ ובעל איכות תעשייתית. משום מה, היו בצלחת גם גרגרי רימון ונבטוטים. למה זה מגיע לי?

הזמנו שוב רטטוי (49 שקלים). הפעם, ניכר היה שהתבשיל היה יחסית טרי. לירקות היה צבע וטעם. לא מדהים, אבל זה אכיל. במסעדה שמגישה אוכל אפור, קר ותפל, גם זה יכול להיחשב להישג.

רסטו - כריך שרקוטרי
אל תמהרו להתלהב. כריך שרקוטרי ברסטו | צילום: אנטולי מיכאלו

לעיקריות הזמנו המבורגר (69 שקלים) וסטייק אנטרקוט (139 שקלים). ההמבורגר היה עשוי וול-דאן. הוא היה אפור והתפורר לגמרי. הוא הוגש בתוך לחמנייה לחה, שרואים שהוקפאה והופשרה באופן זריז ופזיז (הנה לכם, המקפיא עשה קאמבק). הסטייק היה מחריד: הוא הוצף במעין נוזל מתקתק, שככל הנראה נועד להסוות את טעמי הלוואי שלו. אבל למרבה הצער, גם מתיקוּת גסה, סירופית, לא יכולה להעלים את האיכות הירודה של בשר כשר ולא טרי. זה היה סטייק שראה הרבה דברים. סטייק שעבר התעללות. הוא היה שרוף ונא ומתוק ובעל ריח לא נעים. חלמתי עליו בלילה. זה היה סיוט מארץ הסיוטים. אחסוך מכם את הפרטים.

הפעם החלטנו לאזור אומץ ולהזמין קינוח. לא רק שהסברינה (69 שקלים), הידועה גם כבאבא או רום, הייתה היקרה ביותר שיצא לנו לפגוש, אלא שהיא הייתה הגרועה שבכל הסברינות שאכלנו אי פעם. אולי הסברינה הגרועה ביותר על פני הפלנטה. ואם מגישים סברינה בכוכב מאדים – אז גם שם מגישים סברינה טובה יותר. בסיס הסברינה, מאפה בצק ושמרים, היה אפוי יתר על המידה. מעין גוש דמוי אבן גיר, שמעליו קצפת פרווה. קיבלנו עם הסברינה צ׳ייסר של רום, שהיינו אמורים לצקת על הסברינה, כדי להוסיף לה רטיבות. זה לא עזר. גם אם הייתי שופך עליה את האוקיינוס האטלנטי, היא היתה נותרת יבשה. כמו עוגת חנק שסביב צווארה נכרך חבל תליה. זו סברינה כל כך מדכאת ומדוכאת, שגם ציפרלקס לא יעזור לה.

אפשר חשבון - רסטו - 1
ארוחה ראשונה ברסטו | צילום: סטודיו Mako

רסטו היא לא מסעדה. היא אירוע רב נפגעים. שמעתם שהיה פיגוע בפריז? הנה פיגוע בפריז של תל אביב. כולם סובלים בסצנריו הזה – לטבחים, באופן די ברור, לא איכפת מהאוכל שהם מגישים. הם אדישים לגמרי. פותחים וסוגרים את דלתות המקרר והמקפיא. הסועדים, מצדם, משלמים המון כסף על מנות נחותות, והבעלים מפסידים, כי המסעדה עומדת חצי ריקה, ובצדק. זה סיפור עצוב על עוד מסעדה שמנסה לגזור קופון על אוכלוסיית המהגרים היהודים מצרפת שהגיעו ארצה במהלך שנות האלפיים, והיא נותנת סיבה טובה לעלות על המטוס הראשון מנתב"ג, בחזרה לפריז או מרסיי. ביי ביי, מסעדת רסטו. שלום שלום ואל תבואי לנו בחלום.

אפשר חשבון - רסטו - 2
ארוחה שניייה ברסטו | צילום: סטודיו Mako

כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר חזרנו לאואזיס וקאב קם