אמל״ק: נפתחה מסעדת חוף חדשה והיא נעה בין הגרוע לסתמי.‎ מופתעים? לא באמת. אחת לכמה זמן, בדרך כלל זה קורה בקיץ, חוזר על עצמו אותו הריטואל: מסעדה נפתחת בחופו של הים התיכון ומבטיחה שהפעם זה יהיה אחרת, אבל באמת אחרת. פרנסיה מכריזים בראיונות יחצניים לתקשורת שהם ישנו  את דעתכם על מסעדות חוף, לא פחות ולא יותר. הם מצהירים: “לא רק צ’יפס ושניצלונים”! כאילו, מה רע בצ’יפס ושניצלונים? תעשו צ’יפס ושניצלונים מדהימים ואף אחד לא יבוא אליכם בטענות, יא מצחיקולים. “אנחנו נהיה כמו מנטה ריי”, הם נשבעים בשמה של המסעדה ההיא, המהוללת לשעבר, הוותיקה. כאילו, מה כל כך טוב במנטה ריי חוץ מהנוף? אה, הם מבטיחים גם נוף, כמובן, ואוכל שיחמיא לנוף. “אנחנו מכוונים גבוה!”, הם אומרים. ובעצם מתכוונים: תכף תראו מה זה נמוך. 

והפעם, קבלו את סטולרו, אשר על המרינה בחוף גורדון, ליד הבריכה המיתולוגית. וכאמור, הים אותו ים, הכישלון אותו כישלון. כאילו שזה לא היה צפוי. ישראל היא מדינה שלא לומדת מטעויות. להיפך, היא חוזרת עליהן פעם אחר פעם. ע”ע המצב הפוליטי. כך גם בז’אנר מסעדות החוף. אתה מקווה שיהיה טוב, אבל אתה יודע שיהיה רע לתפארת.

סטולרו מסעדה
סטולרו מסעדה | צילום: גיל אבירם, יחסי ציבור

כשהגענו למסעדה, ניגשו אלינו מלצרית ומלצר. הוא מתלמד שלה, והיא מתלמדת בפני עצמה. הזמנו את המנות מהתפריט והם היו עסוקים בלהתחפר בתוך האייפד, מנסים להבין את השמות של המנות, איך קוראים להן, מה יש, מה אין. אצבעותיהם תיזזו על המסך בחוסר אונים, הם התלחששו בינם לבין עצמם, לא הביטו בנו, ולבסוף ביקשו מאיתנו לחזור על מה שהזמנו. כשהם כבר הצליחו להכניס את המידע המאוד מורכב הזה לתוך מחשב העל שהחזיקו בידיהם, המלצרית שאלה אותנו: “להביא לכם את הראשונות לפני העיקריות או את הכל ביחד?”. עכשיו, אנחנו שני אנשים.

 מה אנחנו אמורים לעשות עם חמש מנות שינחתו בבת אחת על שולחננו? להתבונן בהן בזמן שהן מתקררות? אחריה הגדיל המלצר לשאול אותנו – “להביא לכם צלחות?”. לא, פשוט תשפוך את האוכל על השולחן ונאכל עם הידיים.

ואז הגיעו המנות ופתאום התגעגעתי לשאלות המטומטמות של שני המתלמדים. קודם כל, מה שנקרא “פתיחת שולחן” (62 שקלים) בעגה הסחבקית. כש”פותחים שולחן” אמורים לעשות זאת בנדיבות אין קץ, כך בהתאם למסורת. ובכן, אני לא יודע אם את מה שהתרחש על השולחן שלו אפשר לקטלג תחת המילה “קמצנות”, כלומר ההיפך מנדיבות. לא, זה היה משהו אחר . הגיעו חמש צלוחיות זיתים קטנטנות כאלה, עם שקית נייר ובתוכה שתי פרוסות לחם מסכנות (בתפריט הובטחה חלה מתוקה).  בתוך הצלוחיות האלה, עמוק עמוק בתוך הצלוחיות, הסתתרו מה שאפשר היה לזהות בתור שאריות של סלטים שמישהו אחר אכל לפנינו. אני לא יודע את זה בוודאות, כמובן, אבל זה ניחוש מושכל. כי אוכל לא היה שם. כף של מה שאמור להיות “צזיקי טורקי” (יוגורט דליל עם שום), טיפל’ה סלט ביצים (בטמפרטורה חמימה, כאילו חיכה הרבה זמן מחוץ למקרר. פחד מוות), מעט מעט סלט חצילים (חסר טעם), כפית וחצי של שמנת חמוצה עם עגבנייה מגוררת (השמנת חמימה, האם זהו אוכל לתינוקות?). מי שמגיש דבר כזה לשולחן, אני באמת לא יודע באיזה סרט הוא חי. אולי בסרט עטור השבחים “פרזיטים”. אתה לא תקבל כלום ואנחנו בתמורה נתעלק על הארנק שלך.

הגיעו עוד שתי מנות ראשונות אחרי הפיאסקו של צלוחיות הזיתים: סלט טבולה (54 שקלים) הוא לא סלט טבולה, לפחות לא במובן המקובל. זה קשקוש שמכיל קינואה לבנה ואדומה, עשבי תיבול, עגבניות, חמוציות, אגוזים, טחינה גולמית, סילאן ובאמצע – בטטה אפויה, חמה, שמעניקה מחוּמה לכל הסלט (כידוע, סלט אמור להיות קריר). ובתוך כל זה, ה”טבולה” הזאת חסרת כל תיבול מינימלי. מה רע בסתם טבולה רגילה, חמצמצה ועשויה היטב?

 

סטולרו - סלט טבולה
סטולרו - סלט טבולה | צילום: גיל אבירם, יחסי ציבור

“טרטר שער שכם” (58 שקלים) היא מנה שרק השם שלה יכול להוציא מן הכלים. מה קשור טרטר של לברק קצוץ ומלפפונים חתוכים לאחד משעריה של ירושלים המזרחית? לברקים מפחדים ממג”ב? תראו איך משתמשים כאן ב”שער שכם” כדי להעניק ארומה אותנטית, אותו חלק מירושלים שהוא שנוי במחלוקת, חלק המריבה, רווי הדם והמאבק, שישראלים ממאנים לוותר עליו, למרות שאין בו שום דבר ישראלי. אבל מה, העיקר שקראתם טרטר על שמו. שוב אני מזכיר: שונאים ערבים, אוהבים את האוכל שלהם ואוהבים לקרוא למאכלים על שמם. הטרטר, לא מפתיע, היה קלוש. הדג נבלע בתוך ערבוביה של כוסברה, צנוניות, בצל ירוק, פלפל חריף, לאבנה וטחינה גולמית.

 

סטולרו - טרטר שער שכם
סטולרו - טרטר שער שכם | צילום: גיל אבירם, יחסי ציבור

לעיקריות הזמנו פילה לברק (114 שקלים) והמבורגר “פריזאי” (82 שקלים). מה כל כך “פריזאי” בהמבורגר? אולי זה שמי שמזמינים אותו הם תיירים צרפתים עם כיסים עמוקים. זה המבורגר מהזן ה”מושחת” – מילה שנואה שאין לה שום משמעות פרט להיותה קלישאה: קציצה (יבשה ודקה, מזכירה את מקדונלד'ס, השם ירחם עלינו), לחמנייה יבשה אף היא, תוספות של עלי ארוגולה, בצל מקורמל ביין אדום (כל כך מתוק ודביק), סירופ מייפל (אמאל’ה), פטריות אפופות בשמן כמהין (אבאל’ה) וצ’יפס תעשייתי (סבאל’ה).

 

סטולרו - המבורגר פריזאי
סטולרו - המבורגר פריזאי | צילום: גיל אבירם, יחסי ציבור

בפילה הלברק נתקלתי בטכניקה שלא פגשתי עד היום: העור מסמורטט, מאודה בחום המחבת, לא מטוגן כלל, ואילו הבשר מטוגן יתר על המידה, חום כהה, שרוף מעט לגמרי. האמת? מעניין. דג יבש, מחניק, אבל וואלה – לא כל יום רואים דבר כזה. בצד גם הייתה בטטה בתנור, מפוחמת. עוד פעם בטטה. יצאתם בטטה.

את הקינוח – טארט פיסטוקים ולימונים (46 שקלים) – אין אלא לפטור כ”קינוח ויטרינה” קנוי שתקעו על ראשו איזה מקרון פיסטוק שכמעט שבר לנו את הסתימות. זו עוגה גרועה וסתמית כמו שסטולרו היא מסעדת חוף גרועה וסתמית. אבל את זה כבר ידענו מההתחלה, אה?

סטולרו - חשבון
סטולרו - חשבון | צילום: סטודיו mako

>> כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר המבקר אכל בנטשקה

סטולרו. אליעזר פרי 14, תל אביב. 076-5301561, 076-5301562. לא כשר