לכבוד יום השואה הלכנו למסעדה בשוק הפשפשים ביפו. כן, כן. מה ששמעתם. אין גבול לאבסורד הישראלי. בשוק הפשפשים נפתחה מסעדה שמגישה אוכל ים תיכוני. עד כאן הכל בסדר. אבל לא מדובר בסתם מסעדה שמגישה אוכל ים תיכוני. למקום קוראים קפה שינדלר. לא, לא על שמה של שי-לי שינדלר, המגישה מ"צינור לילה". על שמו של אוסקר שינדלר מ"רשימת שינדלר", התעשיין הגרמני וחסיד אומות העולם שהציל כ-1,200 יהודים ממוות בידי הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. ולא רק שקפה שינדלר קרוי על שמו של אוסקר שינדלר, אלא שבמקום נמצאים פריטים שנאספו ממפעל הברזל של אותו שינדלר. כלומר, שרוחו של חסיד אומות העולם שורה פיזית ורוחנית על המקום. היא ממש זועקת מהתקרה (מסתבר שגופי התאורה נלקחו אף הם מאותו המפעל).
עכשיו, אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני הולך לאכול, לא כל כך בא לי לחשוב על השואה. משום מה שני הדברים לא מסתדרים לי יחד. שואה ואוכל. זה לא מחליק טוב בגרון. אני מיד חושב על שלדי אדם וקליפות תפוחי אדמה. עזבו. לא משנה. בואו לא נלך לשם. אז למה לקרוא לבר-מסעדה בשם קפה שינדלר? אל תשאלו אותי. אין לי מושג. יש גבול לגימיקים. לפני כמה שנים הרוחות סערו כשמסעדה בסגנון נאצי נפתחה באינדונזיה. המלצרים לבשו מדי SS, על הקיר נתלתה תמונה של היטלר ובתפריט הוגשה מנה בשם "אורז מטוגן נאצי". לא שאני משווה, כן? הרי אסור להשוות. אבל בכל זאת. אולי כדאי להחליט שיש נושאים שהם מחוץ לתחום. לא בגלל שזה טעם רע. אלא אפילו ממניעים אנוכיים בלבד. העיסוק בשואה לא מעורר תיאבון. לזכור ולא לשכוח? אנחנו הולכים למסעדות כדי לשכוח. מותר לנו.
טוב, נשים את השואה בצד. אנחנו הגענו לקפה שינדלר כדי לאכול ולא לסבול. האמת שלא סבלנו. אבל גם לא נהנינו. נראה לי שזה ניסוח די מדויק של ההוויה היהודית האשכנזית. נו, זאת שנספתה בדבר הזה, שהאיש ההוא מהסרט של שפילברג, הציל את האנשים ההם, ועכשיו השם שלו מככב בתפריט. די כבר. אמרנו שנפסיק לדבר על זה. אוקיי. האוכל בקפה שינדלר הוא לא שינדלרי בעליל. כאמור, הוא ים תיכוני. וכשר. מתמקד בירקות ודגים. אוכל ברים שכזה. מנות קטנות ויחסית זולות. כשאני שומע "ים תיכוני" אני כבר יודע מה זה אומר. גם אתם יודעים. גם בעלי המסעדה יודעים. אז אם כולם יודעים, איך זה שאני תמיד מופתע מחדש. לא מהאוכל עצמו. אלא מכך שעדיין אין סטנדרט בסיסי לאותה ים תיכוניוּת שכולם כל כך מתהדרים בה. כאילו, אנחנו באמת חיים ליד הים התיכון. כל כך הרבה מסעדות מגישות אוכל "ים תיכוני". מעטות מהן – לא חשוב שמות כרגע – באמת מצליחות לעשות את זה בדרך שתהיה גם מקורית וגם תגשים את הכותרת במלואה. זה לא מספיק להיות "ים תיכוני". צריך לדעת גם לבשל "ים תיכוני". זה לא כזה מסובך. אבל גם לא כזה פשוט.
לאכול ולהיזכר (במקומות אחרים)
במקרה הזה, בקפה שינדלר כנראה ישרו קו עם הקלישאה האשכנזית. זאת שמפחדת מאוכל מתובל כמו מאש. בכל זאת, שינדלר. אמנם שינדלר ים תיכוני, אבל עדיין שינדלר. לא במקרה לא קראו למסעדה הזאת בשם "קפה אבוטבול". בואו ונאמר שאת החוויה במקום אפשר לסכם במשפט – שואת התבלינים (סליחה. אמרתי שלא אגיד את המילה הזאת יותר. אז אמרתי). כמעט כל המנות בקפה שינדלר סבלו ממחסור חריף בתיבול. הן היו לא מספיק מלוחות, לא מספיק חריפות, לא מספיק שום דבר.
נתחיל בסיגרים מרוקאים (49 ש"ח). חמישה סיגרים מרוקאים, שמולאו, במקום בבשר המסורתי, במלית של מוסר ים וסלמון, והוגשו לצד טחינה וממרח לימון כבוש. על הנייר: רעיון לא רע. אבל הביצוע? תפל לחלוטין. את הסיגרים המרוקאים נהוג לתבל ברוחב לב. עם קינמון, מוסקט, כמון, פלפל שחור. הסיגרים של קפה שינדלר היו נטולי תיבול. היה להם טעם של בצק מטוגן ודגים שמישהו שכח להמליח ולפלפל. הם היו קראנצ'יים, לא שמנוניים ומטוגנים היטב, אז המוח השלים באופן אסוציאטיבי וכמעט אוטומטי את הטעם שהוא זוכר מסיגרים טובים אחרים שאכלנו בימי חיינו. אבל לא הגענו לקפה שינדלר כדי להיזכר באוכל של מסעדות אחרות.
המשכנו עם ארטישוק על הפלנצ'ה (43 ש"ח). זה היה ארטישוק משומר מצנצנת. לא ברור לי למה מסעדה בוחרת להגיש ארטישוקים משומרים כשיש ארטישוקים טריים בשווקים. עצלנות? כנראה. אין מה להתעכב על זה. זו מנה שמעידה על אזלת יד של השף. חביבי, תתחיל לקלף ארטישוקים טריים.
אחר כך הזמנו מנה של פלמידה כבושה (35 ש"ח). כלומר, חשבנו שזו פלמידה כבושה. בפועל, קיבלנו צלחת שבתוכה שעועית ירוקה, תרמילי אפונה, פלחי תפוז ואגוזי לוז. וביניהם הסתתרו פרוסות דקות, מה זה דקות, ממש שערות, של פלמידה שנכבשה בסלק וסוכר חום. הפלמידה היתה סבירה. נראה לי שהיא היתה סבירה. הכמות היתה כה מזערית שלא הצלחתי להתרשם. הירקות היו טריים. זה הדבר הכי טוב שאני יכול להגיד עליהם. גם זה משהו.
הטעם הניטרלי, הבלתי מתובל בעליל, עשה קאמבק בשיש ברק (37 ש"ח). שלושה כיסונים מטוגנים שהמילוי שלהם – עלי מנגולד – היה, נכון, אנמי. הם נחו על רוטב יוגורט קר ו"פיקנטי", שאכן, היה לגמרי לא פיקנטי. אני אפילו לא מתכוון להשוות את השיש ברק של קפה שינדלר לשיש ברק שמוגש במסעדות ערביות משובחות כאלה ואחרות. אל תתחילו איתי.
גם ריזוטו עגבניות מעושנות ונתחי דג (65 ש"ח) סבל מבעיה דומה. נו, מה אפשר לעשות. ככה זה, כנראה. ריזוטו עשוי היטב, אבל לא מומלח וכמעט נטול טעם. בתפריט נטען שיש בו עלי בזיליקום. זה לא הורגש. גם טעמן המעושן של העגבניות היה נוכח-נפקד. הדג – מוסר ים – נחתך לקוביות כל כך קטנות, שהריזוטו פשוט בלע אותן לתוכו. קוביות הדג הקטנטנות התבשלו יתר על המידה והפכו לקשות. אז לפחות ידענו שהן שם.
המנה האחרונה היתה המוצלחת בארוחה. סרדינים כבושים (43 ש"ח) שהוגשו לצד עגבניות קלופות, קרעי לחם קלוי, פלפל חריף, אריסה ושמנת חמוצה. הסרדינים נכבשו קלות והיו מוצקים אך נאים בדיוק במידה הנכונה. קרעי הלחם ספגו את עסיס העגבניות. הפלפל החריף – סופרייז סורפרייז – לא היה חריף. תאשימו בזה את החקלאים. גם האריסה לא היתה חריפה. תאשימו בזה את המטבח. אבל השמנת היתה חמוצה! מחמאותינו לחברת תנובה.
על הקינוח ויתרנו. לא התחשק לנו לאכול עוד מלבי או קרם ברולה או פבלובה. תסלחו לנו הפעם, נכון?
נו, אז מה אפשר להגיד? שהארוחה היתה שואה? עזבו, זה קל מדי. אולי נתחיל בזה שקפה שינדלר ישנו את השם. אחר כך נראה איך אפשר להמשיך הלאה.
שינדלר קפה - Schindler CAFE day & night. נועם 3, פינת עולי ציון, יפו. טלפון: 050-5779359.