אוכל רחוב הוא חתיכת עניין אמוציונלי. תשאלו את האזרח הישראלי הממוצע על איזו שווארמה הוא ממליץ, והוא יפצח בנאום נרגש על ההיסטוריה שלו עם ההוא שבפינה, שני בלוקים אחרי הטמבור, שיש לו את העמבה הכי כתומה בעיר, וסביר להניח שיוסיף איזו נאצה-שתיים על המתחרה. ככה זה, אוכל רחוב הוא דבר שנכנס עמוק לנשמה, משתרג בהיסטוריה המשפחתית ומכה שורשים בלקוחותיו יותר מכל בית אוכל אחר.
את יום העצמאות השנה, ומדי שנה מעכשיו והלאה, אנחנו מקדישים לחגיגת סצנת אוכל הרחוב הישראלית – השווארמות, הפלאפל, וגם הבוריק והבורקס, הסביח והכריכים. כל מה שאנחנו קונים על הדרך וממשיכים איתו לעניינינו – נכנס. המאכלים שאנחנו זוללים תוך שאנחנו עושים סידורים, המאכלים שהבית הטבעי שלהם הוא לא צלחת אלא משהו שאפשר לאחוז בנוחות יחסית בכף היד. מהסיבה הזו לא תמצאו פה, למשל, את רובם המכריע של מוכרי הג'חנון. אנחנו אוהבים ג'חנון, מתים על ג'חנון, אבל לא מצליחים לדמיין את עצמנו מתהלכים איתו ביד אחת ועם צלוחית הרסק הנלווית ביד השנייה. גם הרוב המכריע של ההמבורגריות נותרו בחוץ מאותה הסיבה.
בין המאכלים שנשארו בחוץ תפגשו גם את החומוס. הוא עממי, הוא זול, הוא יכול לסגור ארוחה מהירה מצוינת באמצע יום עמוס – אבל לפי ההגדרה שלנו, הוא אינו אוכל רחוב. הרי הניגוב הוא חלק מהטקס של החומוס, וניגוב הוא לא משהו שעושים תוך כדי תנועה.
ומה לגבי פיצה? ובכן, כל הפיצריות מהדור החדש נשארו הפעם בחוץ. הפיצות שנכנסו לפרויקט הן אלה שקונים בסלייסים, על מלבן לבן של קרטון, וממשיכים הלאה. פיצה שמוגשת לשולחן עם צלחת של סלט עלעלים (ובדרך כלל גם עולה מספר דו ספרתי לא נמוך של שקלים) היא לתפיסתנו לא אוכל רחוב.
אז זהו. אחרי שבועות ארוכים של עבודה, בסוף זה קרה: מצאנו את 75 המקומות שמגישים את אוכל הרחוב הטעים ביותר, מהצפון ועד הדרום. בשבועות הקרובים יקבל כל אחד מהם מדבקה כחולה לתלות על הדוכן או על הדלת, כדי שכשאתם עוברים ליד לא תוכלו לפספס שלפניכם משהו מיוחד. אז קבלו אותן: 75 עצירות ששווה לכם למצוא זמן לעשות בתוך השגרה הזו, שאי אפשר לדחוס לתוכה אלא דברים שנכנסים לפיתה.
>> אוכל הרחוב הכי טעים בתל אביב
>> אוכל הרחוב הכי טעים בירושלים
>> אוכל הרחוב הכי טעים בצפון הארץ
>> אוכל הרחוב הכי טעים במרכז הארץ
>> אוכל הרחוב הכי טעים בדרום הארץ
בתיאבון!