השבוע במסגרת המדור לא אכלנו בדוכן אוכל רחוב או מזללת אוכל מהיר, אלא במסעדה תל אביבית ששייכת לאחת מקבוצות המסעדנות החזקות בישראל. הסיפור של מסעדת למפור כולל 2 משלושת השותפים של מסעדת האנוי האהובה שפעלה עד לפני כשנתיים וחצי ברחוב לילינבלום בת"א, איתי חיימוביץ' וקרן שרון, שהפעם משתפים כאן פעולה עם עם קבוצת המסעדנות של השף אייל שני ושותפו שחר סגל.
למפור פועלת בקינג ג'ורג' ממש מול גן מאיר, היכן שעמד סניף של מזנון, מפעל הפיתות של שני, שבהמשך הפך ל"המלוכלך", המבורגרייה שהגישה את הקציצה שלה בין שתי פרוסות לחם חלה ולא בלחמנייה. הקונספט הוא פן אסייתי, תפריט שלקוח מהמטבח הווייטנאמי, הסיני וההודי, חלקו אף מהמטבח המלזי, ורוב המנות קטנות-בינוניות. לאחרונה, אחרי השקת תפריט צהריים מיוחד, התפריט שוב השתנה - כשהפעם הוא מזכיר יותר את זה של האנוי ז"ל. אגב, לא רק התפריט מזכיר את האנוי - גם הארגזים האדומים, קנקני התה, האווירה הרצינית מצד אחד ומשוחררת מהצד השני ואפילו גרם המדרגות המוביל לשירותים בקומה מעל.
ראשון הגיע ה"ספייסי סולט קלמרי, (54 שקלים), אחת המנות המצטיינות בארוחה - ראשי קלמרי מטוגנים ופריכים, נטולים שמנוניות, עם צ'ילי, יין אורז, סצ'ואן, והרבה שום ופרוסות סלרי דקות. התחלה מבטיחה שמעמידה רף גבוה ולמרות המחיר - מספקת תמורה. הסלט השני שהזמנו, הזכור לטובה מהאנוי בלילינבלום - סלט וייטנאמי (57 שקלים) - היה מעט פחות מוצלח. קוביות הטופו המטוגנות היו פריכות וטעימות (בכלל - כל המטוגנים כאן עשויים לעילא), אם כי הציפוי מתוק מדי, לטעמנו לפחות. שאר המרכיבים טובים וטריים - הירקות, העלים, הפומלה המפולטת, אבל הרוטב חריף מאוד ורובו שוקע בקערה כך שאכילת הסלט דורשת ערבוב אינטנסיבי שמחבל בהנאה.
ה"בורקס המלזי", מנת רוטי מטאמבה (43) היא יופי של מנת שרינג לפתיחת התיאבון - בצק פריך במידה, מילוי עשבוני טעים וכלורופילי וצלחת טבילה אולטימטיבית - יוגורט עם שני רטבים מוצלחים וכיפיים. היה נחמד לקבל מהם קצת יותר. עוד מנה שמזכירה את תהילת האנוי היא הפו. מנת הפו הטבעוני (69 שקלים) יכולה לשמש כארוחה אם לא חולקים אותה, תמיד כיף לשלוט בחריפות, בתוספות הירקות הטריים וליצור מאזן טעמים מועדף. זה שוב נשמע קטנוני ובאמת שלא באנו למדוד בסרגל, אבל זכרנו את המנה גדולה יותר.
שתי מנות חמות נוספות שהוזמנו הן הסוי צ'יקן (73) - עוף סיני פרוס על העצם, ברוטב בצל ירוק ג'ינג'ר, סויה, הדרים ומוגש עם אורז לבן ובאקצ'וי. נדמה שהברביקיו פורק בלמפור יותר פופלרי, ובאופן כללי מנות עוף בלא מעט מסעדות זוכות הרבה פעמים למוניטין פחות זוהר ונחשבות סתמיות. אולי זה בגלל שגדלנו על עוף שונה מאוד ולא על העוף הסיני המסורתי הזה - אבל ארומת ההדרים החזקה של העוף (העסיסי מאוד) לא גרמה לנו לטרוף אותו כמו שקיווינו, ובעיקר תהינו אם לא היינו נהנים יותר מבחירה אחרת מסקציית "הגריל הסיני".
הפאנג'אב באטר פיש (77 שקלים) הייתה כנראה המנה הכי טעימה בארוחה, ראש בראש עם הקלמרי. הרוטב עשיר, הטעמים עזים וטובים, הצלייה שהוסיפה ארומה נהדרת והשילוב עם היוגורט והקשיו. באמת טעים. אבל בסופו של דבר - מחיר של כמעט 80 שקלים עבור מנה של פילה דג לא גדול - מותיר טעם מעט מריר.
את הטעם המריר מחק קינוח האובלטין (41 שקלים), שכיכב אף הוא בלילינבלום. כשהגישו אותו בהאנוי, פופקורן מקורמל לא היה טרנד חרוש והשילוב הפריך שלו עם קרם האובלטין הקר נשאר מצוין.
הגדולה של האנוי, והסיבה שכמעט אחרי כל ארוחה כבר רצינו לחזור אליה הייתה הקז'ואליות האמיתית, שהתבטאה במחיר גם. נכון, התחלפו ומאז לא מעט דברים, מחירים עלו, הייתה קורונה, עולם המסעדנות בישראל השתנה מאוד, אבל בשורה התחתונה: מלבד המנות הזכורות והאהובות, התגעגענו גם למחירים קצת יותר קלים לעיכול. הרי רק לפני שבועיים ביקרנו בבאן מי נונג ונוכחנו לדעת שאפשר לשבת בכסאות פלסטיק ולאכול אוכל וייטנאמי מעולה במחירים שפויים, אז למה לא גם בלב תל אביב?
למפור. המלך ג'ורג' 30, תל אביב. לא כשר