תראו מה זה. רק לפני שבועיים כתבתי על מסעדות פריפריאליות ששואפות להידמות למסעדות בתל אביב, והנה עוד מסעדה כזאת נפתחה, הפעם בהוד השרון. קוראים לה ריפאבליק. גם היא מסעדה די גרנדיוזית בסך הכל; בראסרי מעוצב היטב, מקושט, מוזהב, רחב מידות. נטול תסביכים או רגשות נחיתות. זה ברור מרגע שאתה נכנס לשם. אין כאן חריקות בביצוע או גליצ'ים בתוכנה. הכל עשוי בטוב טעם. גם התפריט, הבלתי מסעיר בעליל, הוא קוהרנטי, מהודק ויודע היטב מה הוא רוצה מעצמו. אם כבר לשעתק ולהעתיק את האסתטיקה התל אביבית, אז לפחות לעשות את זה עם ביטחון עצמי ובראש מורם.

ריפאבליק היא מסעדה תקנית לחלוטין. האוכל שמוגש בה הוא בסדר גמור. אני לא כותב את זה כדי להצביע על הבינוניות שלה, אלא כדי לציין שמדובר כאן בהישג, בוודאי ביחס לאיזור שבו היא ממוקמת. אנחנו נמצאים בתוך מהפכה זוטה, שבה סוג מסוים של מסעדות שבעבר היו תת-תקניות לחלוטין, הצליחו להגיע לתקן סביר בהחלט. זה אומר שהרף עלה. הוא עדיין לא נמצא יותר מדי גבוה, אבל הוא הולך וגבה. כמו אבן שזורקים לתוך המים, והאדוות מתפשטות. כמו הד של פיצוץ גרעיני. מי חשב לפני כמה שנים שסטנדרטים קולינריים בסיסיים, תל אביביים, יוכלו לשכפל את עצמם גם במרכזים לא עירוניים בעליל כמו הוד השרון? (והרי גם תל אביב מעתיקה את כל מה שהיא יודעת, ולכן הגונב מגנב פטור).

מסעדת רפאבליק
ריפאבליק. מחזיקה לוק תל אביבי בהוד השרון | צילום: דניאל לילה, אוכל טוב

התפריט של ריפאבליק, כאמור, לא הולך בגדולות, אבל הוא לגמרי אחלה. הוא משחק על המגרש האירופאי, האסייתי והמקסיקני. בראסרי מודרני? שיהיה. המנות כאן נועדו לפנות למכנה הרחב ביותר. לא הנמוך ביותר. אני יכול לנחש שאחת המנות הפופולריות בתפריט תהיה זו של סלמון צלוי עם אורז בניחוח קוקוס. לא הזמנו אותה. יש גבול.

כן הזמנו לבבות חסה (54 שקלים) עם "קוריאן צ'יקן" – נתחים קטנטנים של עוף ברוטב חריף, לא בטוח שקוריאני, עם בוטנים ועלי כוסברה. אתה מגלגל את העוף בלבבות החסה, טובל בסויה ונותן ביס. בסך הכל, מנה חביבה להפליא. מתוך סקציית הלחם, הזמנו פיאדינה (34 שקלים) – לחם איטלקי שטוח, שמעליו מונחים ארטישוק מקופסת שימורים, קרעי מוצרלה ועלי אורוגולה. לצד זה, לקחנו רוסטביף עגל (48 שקלים) שמגיע עם פרוסות לחם קלויות, חרדל, איולי וקונפי שום. הרוסטביף היה ורדרד, אבל נטול טעם אמיתי. זו לא אשמת ריפאבליק. תעשיית הבשר והדגה עירטלו את בעלי החיים מאיכויות הטעם הטבעיות שלהם והפכו אותם ל"חומר גלם". כשאנחנו מדברים על "טעם", אנחנו לרוב מתכוונים לטקסטורה. איך זה מרגיש על הלשון. כי זה כל מה שנשאר. איזושהי תחושה עמומה, זיכרון היסטורי, של אוכל שפעם היה לו גם טעם. ואם זה מרגיש כמו רוסטביף – אז זה כנראה רוסטביף. נו, גם זה משהו.

לעיקריות לקחנו טאקו במילוי מוסר ים (66 שקלים) ופפרדלה "מסורתית" (88 שקלים). הטאקו היה בעייתי, ולו בגלל שהטורטיות היו עשויות מקמח חיטה. טאקו כהלכתו מגישים עם טורטיות קטנות מקמח תירס. במקרה הנ"ל, הטורטיות היו מפלצתיות והזכירו לאפה עיראקית. אם הייתי רוצה לאפה, הייתי מזמין לאפה. המילוי היה בסדר גמור; קוביות דג צלויות, עסיסיות, עם אבוקדו, קרם פרש מעושן ורוטב צ'ילי חריף במידה. זאת בעיה כשמנסים להכין אוכל מקסיקני ולא הולכים עד הסוף. בעצם זאת בעיה עם כל סוג של אוכל. אם אתה מגיע רק עד האמצע, המאמץ לא שווה את זה.

רוסטביף עגל, רפאבליק
אם זה מרגיש כמו רוסטביף – אז זה כנראה רוסטביף | צילום: גיל גוטקין, אוכל טוב

הפפרדלה ה"מסורתית" היתה מצויינת. פפרדלה ביתית, גסה ונגיסה, ברוטב של עגבניות צלויות ושום, עם נתחים של אוסובוקו, שהרטיבו את הפסטה במיציהם המתקתקים.

ולקינוח – מילפיי מפורק (42 שקלים). למה לפרק מילפיי? אל תשאלו אותי. אני כבר הבעתי לא פעם התנגדות נחרצת לכל ז'אנר ה"מפורק". קודם כל תלמדו להרכיב ואחר כך תפרקו. למרות זאת, זה היה מילפיי סביר בהחלט. עיגולים דמויי עוגיות של בצק עלים פריך, וביניהם – קרם וניל עשיר וקצפת.

סלט טונה אדומה צרובה, רפאבליק
לאכול ולשכוח. סלט טונה אדומה צרובה | צילום: גיל גוטקין, אוכל טוב

יש זיכרונות כואבים ויש שכחה מתוקה

חזרנו לביקור שני. הזמנו שתי מנות ראשונות: סביצ'ה מוסר ים (54 שקלים) בסלסת פיקו דה גאיו עם קרם אבוקדו, שמוגש על קרקרים; וטונה אדומה צרובה (58 שקלים) שמוגשת על אטריות צלופן עם אצות ווקאמה, צנוניות, כרוב, מלפפון ובצל סגול (בעל נוכחות דומיננטית ומיותרת) ברוטב שמן שומשום חריף. שתי המנות היו סבירות, הוכנו כהלכה ושכחתי אותן אחרי שהמלצר לקח מאיתנו את הצלחות. וזה בסדר גמור. יש זיכרונות שרק מכאיבים ויש שכחה מתוקה. זו היתה שכחה מתוקה.

מילפיי מפורק ברפאבליק
מילפיי מפורק. לא בעד הטרנד, אבל זה טעים | צילום: יחסי ציבור, אוכל טוב

לעיקריות, לקחנו המבורגר (68 שקלים) ופאייה איטלקית (92 שקלים). ההמבורגר, מאנטרקוט, כך לפחות על פי התפריט, נקצץ בגסות יחסית, ותובל במינוריות. המבורגר טוב מאוד, שמעליו התנוססה טבעת בצל מטוגנת, והוגש בלחמנייה מעט יבשושית עם איולי סרירצ'ה וצ'ימיצ'ורי שהוסיף לו איכות עשבונית חמצמצה. בצד, קיבלנו צ'יפס תעשייתי, ואני לא מתלונן. מה רע בצ'יפס תעשייתי? כולנו גדלנו על ברכי מקדונלד'ס.

פאייה איטלקית. רפאבליק
פאייה איטלקית. אם כבר פתיתים, אז שתהיה ישראלית | צילום: דניאל לילה, אוכל טוב

הפאייה היתה פקשוש אחד גדול: פתיתים איטלקיים (אני הייתי הולך על אורז בן גוריון וקורא לה פאייה ישראלית), ברוטב עגבניות צלויות (בפועל, שחו בשמן), עם חתיכות מזעריות של נקניק מסוג סלסיצ'ה, מוּלים ופירות ים קפואים ומופשרים (שרימפס וסקלופס). זה מסוג המנות שמתפקדות בעיקר כרעיון שאמור לחדש משהו למישהו (פאייה לא ספרדית. איטלקית! וואו), ובפועל – תפזורת נטולת היגיון. פירות ים צמיגיים שהלכו לאיבוד בתוך פטפוטי פתיתים. בקיצור, קישקושיאדה רצינית.

ארוחה ראשונה ברפאבליק
ארוחה ראשונה ברפאבליק | איור: יחסי ציבור, אוכל טוב

לקינוח לקחנו עוגת גבינה (42 שקלים) עם תחתית של בצק פריך ומעליה שכבה של שמנת חמוצה. כמו שסבתא הייתה מכינה. אני שונא שמזכירים סבתות בהקשר קולינרי. תעזבו כבר את הסבתות האלה. תהרגו אותן, אם הן עדיין לא מתות. אבל במקרה הזה לא הייתה לי ברירה. זו באמת עוגה של סבתא. עוגה מצויינת.

ארוחה שניה ברפאבליק
ארוחה שניה ברפאבליק | איור: יחסי ציבור, אוכל טוב

קריאת תיגר על ההגמוניה התל אביבית היא מעשה מבורך בפני עצמו, וריפאבליק היא בהחלט חוד חנית במהלך רחב יותר, במסגרתו יישובי לוויין מתחילים לזכות, אולי לראשונה מאז קום המדינה, באוטונומיה תרבותית אמיתית. הם מסירים מעצמם את התלות בתל אביב, וצועדים בכוחות עצמם. כשהילד שלך מתחיל ללכת, אתה לא אומר לו לעצור. אתה מעודד אותו להמשיך ולרוץ. אז יאללה, שירוצו.

ריפאבליק. הנגר 24, הוד השרון. 09-8878800

כתבו לביצה עלומה

בשבוע שעבר אכלנו בבאנה

** צילום ה-360 נעשה באמצעות מצלמת Samsung Gear 360 של חברת סמסונג