כשהגענו בפעם הראשונה לפיפי'ז (Fifi's), בשוק לוינסקי בתל אביב, חיכינו שעה וחצי לשולחן. זו לא טעות. שעה וחצי. האם זה היה שווה את זה? בואו אני אגיד לכם משהו – אין דבר בעולם ששווה המתנה של שעה וחצי. לא הפלאפל הכי טעים בעולם, לא מסעדה של שלושה כוכבי מישלן, לא דוכן שמחלק יהלומים בחינם ולא מעיין של חיי נצח. גם אם היו מבטיחים לי 72 בתולות, לא הייתי מוכן לחכות יותר מרבע שעה. ואם בכל זאת תתעקשו, ותשאלו שוב – האם שווה לחכות שעה וחצי לארוחה בפיפי'ז? אז לא. זה לא שווה את זה. וכן, זה כן שווה את זה. בעצם, לא. בעצם, כן. לא. כן. לא. כן. הבנתם?

זה שווה את זה כי אתה שוכח את השעה וחצי בה חיכית, ישבת על מכסה של סקודה מאובקת מודל 2011, בזמן שהמזגן מטפטף עליך את מימיו המעופשים, בחום של חודש יולי, רק כדי להיכנס לתוך כוך קטן עם ארבעה שולחנות, כשמעליך פנסים סיניים, מצדדיך קירות מקולפים, ומולך ויטרינה של שווארמייה. האוכל משכיח ממך את כל העינוי הסיני הזה. ולא מדובר באוכל גדול. אל תצפו לאיזו חוויה שתפיל אתכם מהכיסא או השולחן. פיפי'ז היא מסעדה שמגישה אוכל רחוב אסייתי, סיני, טיוואני, תאילנדי, ועושה זאת בלי מאמץ מיוחד. היא חלק ממהפכה-זוטא של מסעדות קטנות, שמובלות על ידי טבחים צעירים שהולכים נגד כוחות השוק ונגד השמות הגדולים והקונגלומרטים של התעשייה – לוקחים מקום, מעצבים אותו בקלילות ויאללה, לעבודה. היא מייצרת באזז באופן טבעי ובלי יחצנים. בפיפי'ז יודעים שהמתנה של שעה וחצי זה מתכון בטוח לתשומת לב. זה החוק הניו יורקי – אנשים הם מספיק מטומטמים כדי לעמוד בתורים אינסופיים. פיפי'ז לא לועגת למטומטמים. היא בסך הכל מאכילה אותם.

פיפיז
כמו סמטה אסייתית. פיפי'ז | צילום: עודד ברנר

וזה שווה את זה כי פיפי'ז לא מתעסקת יותר מדי במושג "אותנטיות". היא מייצרת אותו מחדש, כאילו בלי לשים לב. האוכל קרוב למקור, אבל למי אכפת מהמקור? המנות חריפות, עוצמתיות, ונטולות פשרות במובן הזה שאתה מרגיש בלשון את מה שאתה מבין בראש ובלב: יש כאן אינטואיציות חזקות ויד טובה, ששאבו ממראי מקום קיימים, וזה כל מה שצריך. בלי ניים-דרופינג או מיתוג מוגזם. אם זה מרגיש אמיתי – זה אמיתי. זה צריך להיות החוק החדש. בלי לבדוק אם יש טבחים אסייתים מאחורי הקלעים, או למדוד הכל עם סרגל, פינצטה ומדריך נסיעות. פיפי'ז נראית כמו אחד מהמקומות האלה שמסתתרים בסמטאות של וייטנאם, נניח, בסצינת הרולטה הרוסית ב"צייד הצבאים". לא הייתי בווייטנאם עצמה. באותה מידה, פיפי'ז היא מסעדה שמאפיינת את הג'יפה התל אביבית. כל מה שתדביקו לה, יתיישב עליה בול.

אין יותר מדי מה להתברבר בפיפי'ז. האוכל קטן, זול ומהיר. מרק טום יאם של מיס לומ-קאו (10 ש"ח) הוא גיהינום קטן בקערית – מרק בשרי שבתוכו שוחות פטריות שיטאקי, והזכיר לי שילוב של ציר בקר ורעל עכברים. חריף ברמות על. אם הדרקונים (22 ש"ח) או באנגלית Mother of Dragons (רפרנס ל"משחקי הכס", סדרה שלא צפיתי בה ואין לי כוונה לצפות), היא ביצה חצי עשויה, כבושה במרינדה חמוצה חריפה, צבעה ורדרד, מוגשת על אטריות שעועית דקיקות, עם בוטנים, שום מטוגן ועלים ירוקים טריים. גם סלט אבטיח (32 ש"ח) מוגש על אותן אטריות שעועית דקיקות. פרוסות האבטיח כבושות במרינדה חמוצה חריפה ומתוקה, וגם כאן יש בוטנים. הבנתם נכון, אין כאן פלטת טעמים מגוונת מדי. רשימת חומרי הגלם חוזרת על עצמה בווריאציות שונות. זה אוכל רחוב. זה מה שהוא יודע לעשות.

פיפיז - בצל ירוק
מנה של בצל ירוק. נהדרת עם משקה חזק בצד | צילום: עודד ברנר

לחמניית קניונים תאילנדית (37 ש"ח) היא עילוי מסוגה: לחמנייה קטנה, מתקתקה ואוורירית, מרוחה בפטה של בשר אסאדו, עם מיונז ג'ינג'ר, בצל מוחמץ ובצל ירוק, ומריחה נוספת על הקודקוד של הלחמנייה ועוד בשר מיובש למעלה. זה חתיכת בלגן, אבל זה שווה את זה. אוכל רחוב במיטבו אמור לטנף אותך כאילו שאתה חתול רחוב שהרגע קפץ מתוך פח אשפה.

שיטאקי ג'מבו (24 ש"ח) הוא דף אורז, פריך וכמעט שקוף, שעוטף פטריות שיטאקי קצוצות, מטוגנות בשמן קשיו וחומץ אורז שחור, שמאפיין את המטבח הסיני. מנה טעימה ושמנונית להפליא. בכלל, המנעד של פיפי'ז נע בין שמנוניות לטריות. אין אמצע. גם לא צריך להיות אמצע. לא חיכינו שעה וחצי בשביל להיתקע באמצע.

פורק סטיקרס (26 ש"ח) היא קלאסיקה סינית עשויה היטב – שלושה כיסונים, חצי מטוגנים-חצי מאודים, ממולאים בבשר חזיר טחון עם ליים, טובלים בשמן חרדל. יש כאן אידוי ללא דופי ופריכות עילאית.

פיפיז - צו'י סאם
צבעים מהמזרח הרחוק בפיפי'ז | צילום: עודד ברנר

עומדים בתור

כשהגענו בפעם השנייה, חיכינו 40 דקות לשולחן. האם האוכל יותר טעים כשמחכים פחות זמן? יכול להיות.

הזמנו מרק נוסף, קטנטן, מרק מטאיוואן (10 ש"ח), בציר עוף, עם ליים ופלפלים חריפים. חמוץ וחריף. איתו, לקחנו מנה של בצל ירוק (14 ש"ח), או ליתר דיוק, הגזע הלבן של הבצל הירוק שמוגש עם פתיתי בשר חזיר. האסייתים כידוע מאוד אוהבים לייבש בשר ודגים ולהפוך אותם לפתיתים שמשמשים כמעין תבלין מלוח. זו מנה מצוינת שיכולה לשמש כליווי למשקה אלכוהולי באחוז גבוה, כזה שאתה שותה עוד כוסית ועוד כוסית ממנו, ואז מאבד את השפיות ויורה בעצמך.

פיפיז - מנת פועלים
מנת פועלים סינית. הכי ואליו פור מאני | צילום: עודד ברנר

הזמנו עוד לחמניית קניונים תאילנדית (37 ש"ח), הפעם עם פטה טופו. אל תתפלאו, המילים פטה וטופו אינן סותרות זו את זו. להפך. הפטה היה בעל איכויות כמעט בשריות. באותה מידה, זה יכול היה להיות פטה של בשר חזיר ולא היינו שמים לב. או שאנחנו משכנעים את עצמנו שלא היינו שמים לב.

מנת פועלים סינית (43 ש"ח), כשמה כן היא – שילוב של שלושה מרכיבים עיקריים שאמורים להשביע את האדם הפועל (והסינים הם גם חרוצים וגם רעבים): בשר (בקר, שומני ביותר), אורז (דביק ולח), ירקות (ג'ינג'ר, ברוקולי, בצל מטוגן ופלפל חריף), ומעל: ביצת עין רכה. לוקחים כף, מערבבים טוב טוב, וזה הכי ואליו פור מאני שתוכלו למצוא על פני כדור הארץ.

תביא חשבון 1 - פיפיז
ארוחה ראשונה בפיפי'ז | עיצוב: סטודיו mako

ולקינוח: קאנום קרוק (16 ש"ח), שלושה כדורים של פודינג אורז תאילנדי מטוגן, משופד על שיפוד, עם רוטב טופי ובוטנים. סתם קינוח רחוב שכזה.

האם נחזור לפיפי'ז כדי לעמוד בתור של שעה וחצי? אולי שעתיים? אולי יום שלם? כן! למה? נו, כבר הסברתי לכם. כי אנחנו מטומטמים וטעים לנו להיות כאלה.

תביא חשבון - פיפיז
ארוחה שנייה בפיפי'ז | עיצוב: סטודיו mako

פיפי'ז. זבולון 5, תל אביב. 03-7513047


כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר היינו במריפוסה