מסעדת זכאים, שולחן (צילום: דנה בר-אל שוורץ, אוכל טוב)
זכאים. ביתי ונעים להפליא | צילום: דנה בר-אל שוורץ, אוכל טוב

מערכת היחסים שלנו עם מסעדת זכאים, המסעדה האקולוגית-טבעונית-ידידותית-לאדם-ולחי בתל אביב, התחילה על רגל שמאל. תל אביבים אולי לא יודעים את זה, אבל מדובר בעיר שהיא לחלוטין בלתי נסבלת למבקר מן החוץ, ובעיקר לזה המגיע אליה עם רכבו. כשכבר מצאנו סוף סוף חניה גילינו לחרדתנו שנותרה רק חצי שעה עד שעלינו לעשות אחורה פנה לכיוון הגנים של הילדים, מה שאומר שלא יכולנו ליהנות מאווירת השלווה והנועם של המקום כהוא זה, ודווקא נראה היה שיש ממה ליהנות. עד כדי כך היינו מותשים ואפוסי כוחות, ששקלנו להזמין אוכל ולקחת אותו איתנו הביתה, בקופסאות – אלא שאז הבהירה המלצרית נעימת ההליכות שאין אפשרות כזו, כי אין במסעדה כלים חד פעמיים, אבל אם ארצה לקחת אוכל ובפעם אחרת להחזיר את הכלים זה בסדר.

אם יש לנו בעיה עם טבעונים, הרי היא נטייתם להשים עצמם כקדושים לפחות כמו כל אפיפיורי הוותיקן לדורותיהם בתוספת אלה שעוד יבואו. עניין הכלים החד פעמיים היה יכול להעיד על נטייה שכזו, אבל במסגרת הסיטואציה הספציפית עורר בנו בעיקר רגשות של חיבה. הקונספט של מסעדה תל אביבית שלא ערוכה להתמודד עם טייק אוויי היה כובש בדרכו, על אף שהכריח אותנו להתיישב ולזלול שלוש מנות במהירות של בז הצולל אל טרפו. נו, כבר ידענו מצוקות קשות יותר.

מסעדת זכאים (צילום: דנה בר-אל שוורץ, אוכל טוב)
מטבח בלי כלים חד פעמיים. שוקינג | צילום: דנה בר-אל שוורץ, אוכל טוב

טעים, או ממש טעים?

את סעודת הבזק שלנו התחלנו בתבשיל פריקה, כלומר חיטה ירוקה (52 שקלים), שהיה נחמד מאוד, בדיוק כפי שחשבנו שיהיה. לא מסעיר, לא מעלף, אבל ביתי וטוב. מה שכן הסעיר ועילף אותנו היה תבשיל הקישואים והצימוקים שהוגש לצדו, שהיה חום-אפור וכעור עד מאוד, אבל טעים ומתוק ומפתיע, באופן שלא אפשר לנו להניח לו לנפשו עד שחוסל כליל. אחריו פירקנו את הבצל השלם הצלוי – עוד תוספת שהייתה לגמרי במקום ונתנה כבוד לחומר הגלם שלה בלי הרבה מאמץ.

מסעדת זכאים, פריקה (צילום: דנה בר-אל שוורץ, אוכל טוב)
הפריקה ותוספותיו. כבוד לחומרי הגלם | צילום: דנה בר-אל שוורץ, אוכל טוב

אחרי הפריקה הגיע החציל הממש טעים (כך בתפריט), 39 שקל, שהיה די טעים, והיה יכול להיות עוד יותר טעים אם רק היה מומלח די צורכו. התבשיל שהוא הוגש בתוכו הזכיר יותר מהכל שקשוקה, וזה לא עבד לטובתו – החשק שהתעורר בנו לשקשוקה אמיתית, עם חלמון רך ונשפך, בשילוב הגובה הפסיכי של הציפיות מהחציל, גרם לנו ליהנות מהמנה פחות ממה שראוי לה. החציל עצמו היה עשוי יופי, חרוך כהלכה אבל לא מדי שרוף, הטחינה פשוטה ומצוינת, וקרע החלה שהוגש עם כל זה היה הטאץ' הקטן שהיה שווה יותר מהכל.

מסעדת זכאים, חציל (צילום: דנה בר-אל שוורץ, אוכל טוב)
חציל ממש טעים. קרע החלה שבה את לבנו | צילום: דנה בר-אל שוורץ, אוכל טוב

ואז הגיע הצ'יפס הקרוע ביד (29). בחודשים המעטים שבהם המסעדה קיימת זרמו ברשת לא מעט מילים ותשבחות על הצ'יפס הזה – ועכשיו אנחנו יכולים לומר שהן היו במקומן. אין כאן משהו שלא חשבו עליו קודם (תפוחי אדמה ושמן עמוק הם הלא שילוב שמקורו בגן עדן), אבל הצורה המעט שונה של התפודים (קרעים קרעים), יחד עם אופן ההגשה (בתוך שקית נייר) גרמו למנה הזו להתמקם גבוה על האולימפוס, ולקטוף את תואר "אחת המנות היותר ממכרות של קיץ 2013".

מסעדת זכאים, צ'יפס קרוע ביד (צילום: דנה בר-אל שוורץ, אוכל טוב)
הצ'יפס הקרוע ביד. זהירות, ממכר בטירוף | צילום: דנה בר-אל שוורץ, אוכל טוב

את הצימאון הרווינו בלימונדה תבלינים (14), שהיא, איך לומר, לימונדה עם תבלינים – שילוב נאה ומקורי במידה, אבל ביצוע שלטעמנו מפרגן למרווה קצת יותר ממה שמגיע לה.

רק כשהגיע החשבון הבנו שלמרות שהיינו בטוחים שאנחנו נמצאים במסעדה ביתית נעימה, כנראה שאנחנו בגלגול כלשהו של מסעדת שף, או לכל הפחות במקום אופנתי מאוד מאוד. 134 שקלים נתבקשנו לשלם על הארוחה שפורטה לעיל – שזה הרבה בכל קנה מידה, ובוודאי לארוחה טבעונית שמושתתת על ירקות ודגנים. שילמנו בלב מעט כבד, וחשבנו לעצמנו שאם זה רק היה קצת פחות יקר, ותל אביב הייתה עיר קצת פחות מעצבנת, אין ספק שהיינו באים שוב.

זכאים, סמטת בית השואבה 20 פינת אלנבי 98, תל אביב, 03-6135060.

>> ידעתם שאפשר להכין חטיף באונטי בבית? (זהירות, לא טבעוני)
>> גאוני: הגאדג'ט שיאפשר לכם לאכול עם הידיים בלי להתלכלך