האפידמיה הצרפתית מתפשטת. נדמה לי שלא עובר כמעט שבוע מבלי שאיזו מסעדה או בולנז׳רי או בית קפה או דוכן שווארמה נפתחים באופן חגיגי ונושאים את דגל הטריקולור או נמצאים בבעלות צרפתית או השראה צרפתית, עיצוב צרפתי, פלגיאט צרפתי או קרואסון צרפתי ממולא בחלקי פנים של תיירים צרפתים צרובי פנים.

עכשיו נפתח הוטל דה ויל, מסעדה בבעלות של איזו קבוצת בעלי קוקטייל ברים, וכמובן שבחזית מופיעים כיתובים בצרפתית אסלית, הלוּק אנד פיל הוא של ביסטרו או מסעדה שכונתית בפריז או קומסי קומסה שכזה. למלצריות כתוב על החולצה ״קרם דה לה קרם״ ו״אשנטה״ (אני לא ממציא את זה). האוכל הוא צרפתי, ועוד לפני שהוא צרפתי – הוא צרפתי מבחינת קונספטואלית, והרי הקונספט מקדים בדרך כלל את האוכל, והוטל דה ויל בהחלט שייכת לקטגוריה של ״קודם כל היה לי רעיון פופולרי, אחר כך ניסיתי להבין מה עושים איתו״. וגם את זה לא הבינו ממש עד הסוף. כי זה קל להגיד שאתה צרפתי. אתה גם יכול להחליט שאתה בר אירי באותה מידה ואפילו להיראות כמו בר אירי ולמזוג בירה גינס כמו בר אירי. אבל האם אתה בר אירי או ״בר אירי״? האם הוטל דה ויל היא מסעדה צרפתית או ״מסעדה צרפתית״? התשובה, רבותי, היא בעייתית לאללה. אם כל אחד יכול להחליט שהוא צרפתי, אז אולי אף אחד הוא לא צרפתי? חשבתם על זה? אה?

אסכם במשפט אחד את מה שיש לי להגיד על הארוחה הראשונה שאכלנו בהוטל דה ויל: טוב שיש גם ארוחה שנייה. זו הייתה ארוחה כושלת להפליא, בכל המובנים הטכניים. כאילו שקיים נתק בין הרעיון שישנו בראש לבין הידיים שאמורות לתרגם את הרעיון הזה למעשים בשטח. אני משתדל לא להתעצבן מדברים כאלה, אבל זה היה מעצבן. כי זה מעצבן להזמין  תפוצ׳יפס תוצרת בית (38 שקלים) שמוגש עם קרם פרש, ביצי סלמון וטוביקו שחור שמתחזה לקוויאר יוקרתי. אז נכון, הרעיון הוא חינני. ושם זה נעצר. התפוצ׳יפס הוא לא פריך ולא טרי. כמו תפוצ׳יפס מתוך שקית שנפתחה לפני שבוע וחצי. טוביקו זו תועבה קישוטית, צבועה בצבעים, שמישהו צריך לתת עליה את הדין מתישהו. כידוע, מדובר במאכל שעשוי מביצי דגים מעופפים. הייתי מקרקע אותם לשנה-שנתיים לפחות.

פסטה שערות מלאך (68 שקלים) היא פסטת ספגטיני דקיקה שמוגשת ברוטב של חלמון ופרמזן עם קוביות בייקון, ומונחת, משום מה, על צרור של עלי רוקט, חלקם רקובים במקצת, חלקם צהובים, מה שבטוח הם לא טריים. למרות שאני לא עוסק בצילום, זו מנה לחלוטין לא פוטוגנית. הפסטה עצמה היא מעין ניסיון לייצר קרבונרה, אלא שקוביות הבייקון לא התערבבו באטריות הדקיקות ונדחקו הצידה, הרוטב הפך את המנה לגוש שמנוני, מעין תזכורת עגומה למנות אטריות ביצים שמגישים בבתי חולים גריאטריים.

ביצה בקן שערות מלאך/ בייקון מעושן/ ציר עגל/ פרמזן/ אורגולה ערב מתחיל

A post shared by Yogev Yehros (@yogevyehros) on

קרוק מאדאם (58 שקלים) הוגש לנו בגרסה של טונה מעושנת, עם גבינת גרוייר, ביצת עין וביצי טוביקו שחורות. מה? למה? איך? מי אחראי לזה? אני רוצה שתביאו לכאן את האחראי! בסופו של דבר, מדובר בטוסט עם טונה עם פצפוצי דגים. לא בשביל זה הצרפתים הפילו את הבסטיליה.

Croque Madame au thon fume' קרוק טונה מעושנת/ טוביקו/ גרוייר/ עין/ פלפל וורוד ערב טוב דיזי ;) @millerhaim

A post shared by Yogev Yehros (@yogevyehros) on

אפרופו נפילה, סטייק עם צ׳יפס (118 שקלים), יעני סטייק פריטס, אמור להיות דבר די סטנדרטי עבור מקום שמתיימר למצב את עצמו בתוך מסורת של מסעדנות צרפתית. אז זהו, שלא. הגיעה חתיכה של סינטה, מפוחמת, חרוכה, עשויה כמעט וול-דאן, חתוכה לא נכון, צמיגית. מסוג הסטייקים שלא נעים לומר, אתה לועס חתיכה ויורק לתוך מפית נייר. לצדו, קיבלנו צ׳יפס פושר שלא ברור מתי טיגנו אותו. אם הוטל דה ויל זו מסעדה צרפתית, אז הסטייק הזה מסמן את שקיעתה של האימפריה.

כלל ידוע הוא שכשנופלים, ממשיכים ליפול. למה מי יעצור אותנו? מילפיי (42 שקלים) לא מגיע בתצורה קלאסית של מילפיי, אלא בתור דפים של בצק עלים, שבורים לחתיכות, טובלים בתוך מה שאמור להיות קרם פטיסייר בניחוח לואיזה ולמון גראס, כשבפועל מדובר בדבק נגרים בניחוח מטהר אוויר לשירותים. וגם הצליחו לדחוף לשם אוכמניות קפואות בתור בונוס. למה לא להכין סתם מילפיי הכי רגיל וגנרי? אולי בגלל שבמקום שקודם כל דואג לחולצות של המלצריות, גם הרגיל נהיה מסובך לאללה.

כל רגע חושבים מחדש, משפרים, מהדקים- פלייט חדש למילפיי לואיזה שלנו, עכשיו עם משמשים ואוכמניות (אולי היום יהיה פטל שחור), גרדת ליים וצלחת שאומרת "תצלול" ;) @amitcita - תודה לעמית ,הקונדיטורית שלנו על כל ההשקעה ומחשבה.

A post shared by Yogev Yehros (@yogevyehros) on

הוטל דה ויל אפשר חשבון - ארוחה ראשונה
חשבון ארוחה ראשונה | צילום: סטודיו mako

המזל הוא שחזרנו לארוחה שנייה, והמשפט שיש לי להגיד עליה הוא שטוב שהיא לא הייתה הארוחה הראשונה. כאן כבר הסתמן שיפור כלשהו. לא בתחום התפוצ׳יפס הביתי (38 שקלים) שהיו, שוב, לא טריים ברובם, למרות שאיכשהו הסתננו לשם גם כמה חתיכות של תפוחי אדמה פריכים, שהזכירו לנו שפריכוּת זה לא עניין של דעה. זה משהו שאתה שומע מהדהד בתוך הגולגולת.

לקחנו גם ״פאטה ברולה״ (48 שקלים) – פאטה של כבדי ברווז ועוף, מכוסה בשכבת סוכר שנשרפה והתקרמלה רק בחלקה, והותירה גרגרי סוכר בפה. הפאטה עצמו היה עשיר, מר ומתוק, וזו סדרה של תכונות לא רעות בכלל.

Pate brulee ברולה ברווז קפה / דומדניות

A post shared by Yogev Yehros (@yogevyehros) on

המבורגר (76 שקלים) בתוספת גרוייר, היה טוב מסוגו. עשוי מדיום, עם עלי רוקט (ירוקים, לא צהובים ולא רקובים), מוגש עם צ׳יפס חם (לאור ניסיון העבר, זהו הישג שאין לזלזל בו), בתוך לחם צרפתי (פאן דה מי) שידע ימים טריים יותר. אבל ההמבורגר היה טוב, וזה כבר טוב.

Le Burger המבורגר פרה שמנה/ פאן דה מי/ גרוייר/ קטשופ דה וויל/ שאלוט כבוש/ צ'יפס עשבי פרובאנס. ערב טוב דיזי ;)

A post shared by Yogev Yehros (@yogevyehros) on

וגם הסטייק (118 שקלים) היה בסדר גמור הפעם. לא מדהים, אבל לפחות לא ירקתי אותו לתוך מפית. הוא היה עשוי מדיום, לא חרוך עד כדי התפחמות, טעים, והצ׳יפס שהוגשו איתו היו חמים כאילו שזה עתה יצאו מהצ׳יפסר. כמו שצריך.

Steak frites @millerhaim לילה טוב

A post shared by Yogev Yehros (@yogevyehros) on

הקינוח, לעומת זאת, היה עדיין שנוי במחלוקת, במידה ובכלל יש מחלוקת על כך שמילפיי (42 שקלים) לא צריך להיות דביק וסמיך כמו דבק נגרים עם טעם של מטהר אוויר לשירותים. מישהו יכול להתווכח על זה?

ללט

A post shared by Yogev Yehros (@yogevyehros) on

יכול להיות שהוטל דה ויל תצליח להתעלות מעל לכמה ביצועים כושלים, להתמקצע, להתעלות מעל לשטחיות של ה״קונספט״ ולהפוך למעין ביסטרו שכונתי כמו בפריז, שמהגרים יהודים מצרפת נוהרים אליו ומרגישים שם כמו בבית ולא כמו בתפאורה של תיאטרון. זה עוד עשוי לקרות. קרו ניסים גדולים מאלה. תהיו אופטימיים, לכל הרוחות!

הוטל דה ויל אפשר חשבון - ארוחה שנייה
חשבון ארוחה שנייה | צילום: סטודיו mako

>> כתבו לביצה עלומה

>> בפעם הקודמת המבקר אכל בקפה נורדוי

הוטל דה ויל. דיזנגוף 230, תל אביב יפו. טלפון: 03-9746999. לא כשר