בסוף רמת גן יש מקום מיוחד שם אפשר לעמוד ולהריח שמרים

בלילה ההוא הגענו להסכמה שקטה אבל חד-משמעית: אנחנו לא מסוגלים לאכול עוד תבשיל בריא ומגעיל יציר כפיי. אף אחד מאיתנו לא יכול לראות עוד קטנייה, עוד דגן מלא, עוד קציצת טופו וגזר, עוד עדש. אנחנו גם לא אנשים של וולט, והכי גרוע, יש לנו פעוט רודן-טרוריסט-אייתוללה בן שנה שמסרב להירדם. אנחנו טרוטים, עצבניים, השעה בערך 10 בלילה, ואנחנו כל כך אבל כל כך רעבים.

יצאנו למסע ברחובות בתקווה שנמצא מה לאכול, ובה בעת נשרוף זמן עד שהקטן יתעייף ונוכל לחזור הביתה, להשכיב אותו לישון ולהתמקד בפעילות הזוגית האהובה עלינו: אני מסתכלת על בן הזוג שלי משחק בסוני, ומדי פעם נותנת הערות והצעות לשיפור. אבל מה שהתחיל כשיטוט תמים וחיפוש אחר אוכל זמין וזול נגמר במקום הכי לוהט ברמת גן, ליטרלי.

1. התגלית

המסע התחיל בחנות אלכוהול שקנינו בה את היין הלבן הכי זול, כי אם כבר בילוי אז שיהיה רומנטי. כשביקשנו לשבת על אחד הספסלים מחוץ לחנות דרשו מאיתנו "דמי בקבוק" בסך 20 שקל (על יין שקנינו בחנות עצמה!), כך שנאלצנו לקחת את הבקבוק ולהמשיך בדרך. נכנסנו לעוד חנות אלכוהול, שם מצא בן זוגי קופסאות שימורים של מולים ועוד מיני דגים וטרפות. "עכשיו צריך רק למצוא לחם", הוא אמר, אבל כבר היה אמצע הלילה ולכו תמצאו מאפייה פתוחה.

אז הלכנו, ובהכוונת המוכר האדיב מחנות האלכוהול הגענו לרחוב באזור הבורסה שהדיף ריח שמרים. בדרך למוקד הניחוח ראינו גבר ואישה רבים: הוא מבוגר ממנה, שיערו משוח בג'ל חוחובה, אווירת פליפה; היא עם שיער בלונדיני מחומצן, חצאית מיני, שפתיים מנופחות, אולי כן ואולי לא עובדת מין. רק עברנו אותם, וכבר ראינו שלט: "שאשא בייקרי לחם מחמצת, שעות פתיחה: 17:00–05:00". מאפייה שפתוחה כל הלילה!

נעשינו חברה רדופת גלוטן, מבועתת משמרים, גן עדן לצליאקיים. יובל נח הררי אמר שיותר משהאדם ביית את החיטה, החיטה היא זו שבייתה את האדם; נדמה שאנחנו מנסים להשתחרר מכבלי החיטה ולחזור להיות פראיים

לפני שנכנסנו ראינו אשנב קטן שמשקיף אל המאפייה. זה למעשה החלון היחיד שלה, ומחובר אליו מסוע שמוביל ארגזי לחם מבפנים אל החוץ. בהצצה חטופה דרכו זיהינו תנורים עצומים, עובדים תאילנדים ומשפחות של חרדים שהסתובבו בין המדפים הלא מסומנים, אספו לחם והכניסו לשקיות.

פתאום ראינו ששני בניינים משם פועלת "קונדיטוריית שאשא בייקרי". השם כמעט זהה, אבל האופי הפוך: ויטרינה עם סנדוויצ'ים חלביים, דתיים וחילונים עומדים בתור באור יום בשביל קפה ומאפה. אלא שבחיים, כמו בסוני, יש אפשרות של "בחר את ההרפתקה שלך", ואנחנו לא הלכנו למאפיית הבוטיק הנחמדה הסמוכה, אלא נכנסנו דרך וילון פלסטיק ענק אל מה שנראה כמו קרמטוריום מודרני.

הרצפה הייתה מאוד חלקה, ובשיפוע. ככל שצעדנו יותר, כך התגבר הריח המטורף של הגלוטן. זה לא הריח החמוד של מאפייה בתשע בבוקר, אחרי ששמים את הילדים בגן ולפני הפילאטיס, עם קרואסונים מסודרים מאחורי זכוכית, כריכונים של סלט ביצים טבעוני ואנשים שמחזיקים מאצ'ה ביד אחת ורצועה של כלב ביד השנייה: זה ריח תעשייתי, כמעט אלים, של שמרים וקמח ובצק חם. ריח שנדבק לבגדים ומודיע לך, "כאן עובדים". וגם, "אין כניסה לצליאקיים".

2. המחול

בכניסה למקום עמדו סטנדים של חלות שעדיין לא נכנסו לתנור. גבר תאילנדי ריסס עליהן שמן; חברו, גם הוא תאילנדי, זרק עליהן שומשום. אחרי שכיסה את כל החלות הוא אסף את השומשום מהרצפה בכף נירוסטה ענקית. הם עשו את זה כמו ריקוד, וברקע השיר החדש של טיילר דה קריאייטור – במקרה השיר האהוב על הבן שלי – בוקע מה-JBL שלהם. הם לא שמו לב שאנחנו שם בכלל.

עשינו עוד כמה צעדים פנימה. החום הלך וגבר, ואיתו הבל השמרים. ככל שהמשכנו לצעוד, ככה הבנו כמה המקום הזה ענק: מדובר בעצם בתנור לחם עצום, שאיכשהו, משום מה, מתפקד גם כחנות סודית. ראינו תנורים ענקיים, מדפים מלאים חלות ולחמי מחמצת, לחמניות לבנות, לחמניות כוסמין, ועובדים – ערבים, אסייתים, יהודים.

המקום קיים כבר 40 שנה. אחד האחים החליט לאחרונה לעזוב את העסק, השאיר שני שלישים מהבעלות לאחים שנשארו, והקים את מאפיית הבוטיק הקטנה באותו הרחוב, "קונדיטוריית שאשא בייקרי". השם כמעט זהה, אבל האופי הפוך

חמש נשים חרדיות – אמא וארבע בנותיה, לבנות כמו גיישות – עמדו עם שקיות עמוסות לחם וביקשו מאחראי המשמרת לשלם. ניסינו להישיר אליהן מבט, אבל הן הסתכלו דרכנו כאילו היינו שקופים. היה ברור שאנחנו פולשים למרחב שלהן, אבל הן לא התרעמו אלא רק התעלמו.

בן זוגי הלך לחפש לחם מחמצת, ואני התחלתי לתחקר את כל מי שהסתובב שם: מה לעזאזל אני רואה? איך ייתכן שזאת הפעם הראשונה שאני נתקלת במקום הזה, שנדמה שהוא הפנינה הקולינרית המרכזית של העיר וכולם חוץ ממני כבר איכשהו שמעו עליו?

אחד מהעובדים החרדים סיפר לי שהמקום קיים כבר 40 שנה, לא פחות. בשנה האחרונה אחד האחים החליט לעזוב את העסק, השאיר שני שלישים מהבעלות לאחים שנשארו, והקים את מאפיית הבוטיק הקטנה באותו הרחוב. הוא הסביר לי גם שהגענו ליום מטורף במיוחד, חמישי, שזה היום של החלות.

נכנס גבר מבוגר, שמנמן, שהתחיל להעמיס לחמים במרץ.

סליחה, הכרת את המקום הזה לפני שנכנסת עכשיו?
"מה יש לך, זה פה כבר 40 שנה".

זה מקום די מטורף, לא? להיכנס ככה לתוך תנור ולקנות לחם זה לא דבר שרואים כל יום.
ההוא כבר לא ענה, רק הסתכל עליי בבוז. היה ברור שהוא לא מעוניין להמשיך בשיחה, אבל לא ויתרתי.

אתה מגיע לכאן כל חמישי בלילה בשביל החלות?
"אני מגיע כל לילה וקונה לחם לי ולילדים. אני עובד נהג מונית", אמר ושילם ונמלט לפני שאוציא ממנו עוד סודות מדינה.

3. המלכודת

אחראי המשמרת שינע ארגזים עמוסים בחלות במעלה המסוע אל האשנב, וממנו אל לקוחות חרדים שמפיצים את החלות בבתי העסק שלהם. שליח וולט שהתקרב אל האשנב הסביר לי שהאחמ"ש הוא חבר שלו ושהוא סתם קפץ לבקר אותו כששניהם במשמרת. "זה לא מקום די קסום?", שאלתי, ושניהם הסתכלו עליי במבט של "מה את רוצה".

שאלתי את האחמ"ש – צעיר חילוני ממוצא רוסי – איך לעזאזל הוא הגיע לעבוד במאפייה חרדית שפתוחה רק בלילה. הוא אמר, "לא יודע, איכשהו מתגלגלים", וסיפר שהוא שם כבר חמש שנים. הבחנתי בטבעת נישואים על האצבע שלו, ושאלתי אם אשתו לא מודאגת מזה שהוא נעלם בלילות. הוא שוב לא הבין מה אני רוצה. כנראה הבדיחות שלי לא חודרות את עננת הגלוטן שאופפת אותו לילה אחר לילה אחר לילה.

בן כמה אתה?
"בן כמה אני נראה לך?".

בגילי כזה, 32.
"אני בן 25".

איך נפלתי בפח! הסכמתי בלבי שהוא נראה בן 40, ניסיתי להחמיא. הייתי צריכה להגיד 18.

כמה אתה מרוויח?
"35".

לחודש?!
החבר מהוולט: "כן, וגם יש לו פנסיה תקציבית".

אשכרה? אז שווה ממש לעבוד פה, איך לא ראיינו אותך ל"התלוש של המדינה"?
"לשעה גיברת. 35 שקל לשעה".

4. התאונה

בן זוגי עדיין פשפש בין המדפים בחיפוש אחר הלחם המושלם. אני כבר שכחתי שאנחנו רעבים, שצריך משהו לטבול בשימורים שקנינו ושהיין מתחמם, אבל המקום הפנט אותי בהמולה שלו.

מדובר בעצם בתנור לחם עצום שמתפקד גם כחנות סודית, והריח של הגלוטן מטורף. זה לא ריח חמוד של מאפייה בבוקר, אחרי ששמים את הילדים בגן ולפני הפילאטיס, עם קרואסונים מסודרים מאחורי זכוכית. זה ריח כמעט אלים של שמרים וקמח ובצק

צמד חרדים צעירים בקעו מתוך ואן, אספו ארגזי חלות והכניסו לרכב. ארגז אחד הגיע לקצה החלון, ולפני שמישהו הספיק לעשות משהו – חוץ ממני, אני הספקתי לעשות "אוי" – התהפך ונפל. כל החלות התפזרו על המדרכה, ואני כבר חשבתי שהולכת להיות דרמה, אבל אחד החרדים פשוט ביקש ארגז חדש וקיבל.

החרדים המשיכו להעמיס את הרכב. אחד מהם ניגש אליי והודה לי על כך שעזרתי לו עם הארגז. אני מצדי חשבתי שהוא צוחק עליי, ונעלבתי. "לא הספקתי", התחלתי להתגונן, אבל ההוא התעקש: "אני באמת מודה לך על העזרה". הקול שלו היה כל כך נעים שאני בטוחה שהוא התכוון לזה. הזיה מוחלטת.

לאן אתם לוקחים את כל החלות?
"לבית כנסת בבני ברק, בכל שישי בבוקר עורכים שם מכירה. אני לוקח גם ארגז של לחם עם אגוזים וארגז לחם כוסמין".

היפסטרים אתם שם בבני ברק.
אין תגובה.
חשבתי שרק תל-אביבים אוכלים כוסמין.
המשיך להתעלם. קלאסי.

5. המשוגע

שליח הוולט קיבל הזמנה ורכב על הקורקינט לעבר האופק. אחריו עזבו גם צמד החרדים, ואני שאלתי את האחמ"ש אם הוא לא מרגיש שהמפגש עם אנשים מעניינים הופך את העבודה הזאת למגניבה. הוא אמר לי שמגיעים גם אנשים משוגעים, ושתכף יגיע משוגע עם משקפיים שרק צועק.

דקות ספורות אחר כך הוא אכן הגיע. בחור חילוני, שחום, סטודנט להנדסת חשמל, שאסף כמות מרשימה של כיכרות. לאכזבתי הוא לא הרים את הקול.

לאן אתה לוקח את כל הלחם הזה?
"לאן שתרצי. כבר היית בקומה השנייה?".

לא.
"אחמ"ש, תעשה לה סיור, מה יש לך, קח אותה לקומה השנייה".

מה יש בקומה הזאת? אני חייבת לדעת מה יש בקומה השנייה!
"יש שם תנורים אפילו יותר חזקים".

כמו באושוויץ?
טוב, זה רשמי, הבדיחות שלי לא חודרות גלוטן.

6. הבציעה

נכנסתי למצב נואש: אני ניסיתי לגרום לכל הסובבים להכיר בקסם של "שאשא בייקרי לחם מחמצת", ואף אחד לא הסכים להודות שקורה פה פלא. בשעות-לא-שעות מתאספים אנשים – משפחות, נהגי מוניות, סטודנטים להנדסת חשמל, תאילנדים עם JBL, ערבים וחרדים היפסטרים מבני ברק – וכולם ללא יוצא מן הכלל מגיעים למאפייה תת-קרקעית, חמה כמו השאול, שמתברר שקיימת ועובדת ככה כבר 40 שנה. עכשיו הם מתנהגים כאילו זה טריוויאלי, ואני החייזר.

בכניסה עמדו סטנדים של חלות. גבר ריסס עליהן שמן, וחברו זרק עליהן שומשום. אחרי שכיסה את כל החלות, הוא אסף את השומשום מהרצפה בכף נירוסטה ענקית. הם עשו את זה כמו ריקוד, כשברקע שיר של טיילר דה קריאייטור בוקע מה-JBL שלהם

בשעה טובה ומאוחרת למדי, בן זוגי צץ סוף-סוף עם שקית חומה ובה כיכר לחם מחמצת ועוד לחמניית אגוזים. "זה בדיוק מה שחלמתי עליו", הוא אמר והוסיף אמת גדולה: "איזה מקום מטורף. חייבים לחזור לפה".

החלטנו להתיישב בכיכר ממול. אני הוצאתי את היין ואת הכוסות, הוא פתח את השימורים. עשינו "לחיים" עייף ועמדנו לבצוע מהלחם.

7. הבעיה

הבעיה היא שבגדול אני לא אוכלת לחם. מכאן כל העדשים והקטניות שממלאות את המקרר ואת הקיבה שלי, והגיעו לחמת מיאוס.

אני לא יודעת מתי החלטתי שאני לא אוכלת לחם, אבל אני לא היחידה: בעשור האחרון נעשינו חברה רדופת גלוטן ופחמימות ריקות, חברה מבועתת משמרים, גן עדן לצליאקיים. זה כבר כמעט לא פוליטיקלי קורקט להגיש לחם לבן בבתי קפה, וכשראיתי שבגן של הבן שלי מאכילים את הילדים בכריכים מלחם פרוס אחיד – אותו לחם שאני גדלתי עליו ויצאתי בסך הכל די בסדר, על כל פנים לא עם בעיות שאפשר להאשים בהן כריך – חשבתי שאני הולכת לחטוף שבץ. אני לא יודעת מי אחראי לקמפיין ההשמצה הזה נגד לחם, אבל הוא מצליח. יובל נח הררי אמר שיותר משהאדם ביית את החיטה, החיטה היא זו שבייתה את האדם. ואם כך, אז נדמה שאנחנו מנסים להשתחרר מכבלי החיטה ולחזור להיות פראיים.

אחראי המשמרת שינע ארגזים עמוסים בחלות במעלה המסוע אל האשנב, וממנו אל לקוחות חרדים שמפיצים את החלות. "זה לא מקום די קסום?", שאלתי את האחמ"ש ואת חברו שליח הוולט. שניהם הסתכלו עליי במבט של "מה את רוצה"

אבל הפעם הסכמתי שארוחת הלילה שלי תכיל גלוטן, והלחם באמת היה מעולה. חם, קצת חמוץ, עם קראסט שעשה קראנץ' כשקרענו אותו בידיים וספג מצוין את השמן המלוח של המולים, שזה פחות או יותר כל מה שדרשתי ממנו באותו רגע. הייתי מספרת על עומק הטעמים ועל הארומה של הקמח ועל האופן שבו הקרום פוגש את הפנים, שואלת מה הלחם מנסה לספר לי, אבל אני לא אייל שני. אני לא יודעת לדבר עם בצקים.

זללנו את הלחם ואת השימורים, שתינו את היין, והרגשנו אירופה בכיכר באזור הבורסה מול מאפייה מסתורית. הבן שלנו, שהתעייף כבר בצורה פושעת אבל נגרר איתנו להרפתקה הזו, התענג על המחמצת. פתאום ראינו גם את הזוג מקודם – המבוגר עם החוחובה והבלונדינית שהיא אולי כן ואולי לא עובדת מין – יוצאים מהמאפייה, כנראה אחרי שהשלימו, מתיישבים על ספסל ואוכלים ביחד לחם.

8. הפתרון

אולי זה כל הסיפור של המקום הזה. בזמן שעמדתי שם שעה וניסיתי לשכנע את כולם שהם משתתפים באיזה אירוע אנתרופולוגי יוצא דופן, הם פשוט באו לקנות חלה. נהג המונית בא כל לילה, החרדים מעמיסים ארגזים לבני ברק, השליח קופץ להגיד שלום לחבר שלו, התאילנדים מפזרים שומשום לצלילי טיילר, דה קריאייטור, והאחמ"ש בן ה-25 מזדקן לנגד עינינו תמורת 35 שקל לשעה. רק אני הסתובבתי ביניהם ושאלתי אם הם מבינים איזה מקום מטורף זה.

כנראה ככה נראים אנשי הלילה האמיתיים: הם לא חושבים שהם אנשי הלילה. הם פשוט בעבודה, או בדרך ממנה, או רעבים. בזמן שאנחנו ישנים, עושים פילאטיס או נמנעים מגלוטן, יש עיר שלמה שמעמיסה חלות לוואן בחצות.

הלחם היה מעולה. חם, קצת חמוץ, עם קראסט שעשה קראנץ' כשקרענו אותו בידיים. הייתי מספרת על עומק הטעמים ועל האופן שבו הקרום פוגש את הפנים, שואלת מה הלחם מנסה לספר לי, אבל אני לא אייל שני. אני לא יודעת לדבר עם בצקים

הקטע הוא שלא תכננתי למצוא שום דבר בלילה הלא מתוכנן הזה באזור הבורסה. לא רומנטיקה, הרפתקה או מסתורין, כל שכן תובנה על החיים, ובטח לא חשבתי שאמצא אותם בתוך כיכר לחם, בדיוק הדבר שאנחנו מנסים שלא לאכול. הוא פשוט מדי, לבן מדי, פחמימתי מדי; הוא הדבר שמחליפים בכוסמין, שמוותרים עליו במסעדה ומביטים בו בחשד כשהגננת נותנת אותו לילד. ובכל זאת, איכשהו, כולם חוזרים אליו. החרדים, עובדי הלילה, זוגות באמצע ריב, אנחנו והאייתוללה שלנו. אלפי שנים של ציוויליזציה, ובסוף כולנו יושבים בחושך ובוצעים.

סיימנו את המולים ושתינו את שארית היין שכבר מזמן הפסיק להיות קר. הילד, באורח פלא, סוף-סוף נראה כאילו הוא עומד להירדם. ממול בני הזוג המשיכו לאכול בשקט, ומתוך האשנב המשיכו לצאת חלות. כך יצא שגילינו בטעות עולם סודי ומוזר שפועל עד 5 בבוקר, רק כי היינו מספיק רעבים ומספיק קמצנים בשביל להסכים ללילה אחד לאכול גלוטן כמו חיות.

מאפיית "שאשא בייקרי", בצלאל 7 רמת גן, 03-7525253