יש רגעים שבהם הרעב גורם לך לחלום על טרף. ממש כך. יש משהו, כנראה, ביצר החייתי הזה שגורם לנו לחזור אל האינסטינקט הכי ראשוני ופשוט, ובכן, לטרוף. באחד הערבים האחרונים זה תקף אותי בגסות. פנטזתי על נטיפי שומן, פנטזתי על עסיסיות כזו, שממלאת את הפה במיצים משכרים. יסלחו לי הצמחונים - אני אוהבת חיות, באמת! - אבל כשאני רעבה באמת אני רוצה רק דבר אחד: בשר, וכמה שיותר.
טלפון אחד לבעלי סידר את העניין. הוא מצדו החליט לא לספר לי מה הוא מביא הפעם. אני שונאת הפתעות, אבל הוא התעקש. סיימתי איתו את השיחה וניגשתי למקרר. לא קל לרצות אותי. בינתיים דחפתי חופן זיתים, נו, ליתר ביטחון. בזמן הזה, כך הבנתי מאוחר יותר, הבחור שם את פעמיו לרחוב תובל ברמת גן, לשווארמת שמש הידועה לטוב. לאחרונה, כך מתברר, נפתח בצמוד לשווארמייה מקום נוסף ומבטיח לא פחות, סולו שמו, שמתמקד בלזרוק דברים טעימים על הפלנצ'ה, ומשם לתוך כריך.
כשבעלי הגיע הביתה זה כבר נראה ממש מבטיח, לפחות במידות - קופסת הטייק אוויי הייתה פשוט ענקית. כשהוא אמר שאנחנו צריכים לחלוק את המנה יריתי אליו בעיני רוחי חיצי אש, אבל כלפי חוץ רק סיננתי: "מגניב". הקופסה הלבנה נפתחה ובתוכה עמד בגאווה כריך ענק, עצום ליתר דיוק, שהזכיר לי כריך פילדלפיה. חצי לי וחצי לו (הגדול בשבילי כמובן). אדים של חום פרצו בעוצמה מתוך הבשר ואני לא יכולתי עוד להחזיק את עצמי.
באותם רגעים חשבתי שמדובר בדבר היפה ביותר בעולם: לחם פרנה מרוקאי - פריך מבחוץ, רך מבפנים - עם שכבה של רטבים (צ'ימיצ'ורי ואיולי פלפלים ביתי וגם חרדל דיז'ון), עגבנייה, בצל מטוגן, ביצת עין וכמובן, פרוסות אנטרקוט צרובות על הפלנצ'ה. מדהים. הטעמים התערבבו להם בשלמות בכל ביס מחדש, ותוך כדי גיליתי שגם פלפלים חריפים מצאו את דרכם לכריך העסיסי הזה. כמו שהסביר השליח: "הוא פשוט שם על הפלנצ'ה בצל, פלפלים, אנטרקוט וביצת עין ומכניס הכל לסנדוויץ'".
שני דברים קטנטנים הפריעו לי בכל זאת: קצת פחות מדי תיבול של הבשר וקצת יותר מדי רטבים. אבל בשורה התחתונה: גם כשגוועים מרעב וגם כשלא - הכריך הזה מקבל ממני לייק אחד גדול.
כריך סליידר של סולו (סניף של שווארמת שמש), מגיע עם אנטרקוט, מעורב ירושלמי, צ'וריסוס או עוף
מחיר: 32 שקלים
כתובת: סולו, תובל 9 רמת גן (צמוד לסניף הבורסה של שמש)