פסטה בשמנת ופטריות

אמא שלי התמחתה בבישול איטלקי עוד הרבה לפני שזה היה אופנתי. מעבר לעובדה שהבולונז שלה נודע למרחקים, ולמעשה עד היום אף אחד במשפחה לא הצליח להגיע לקרסוליו, מגוון הרטבים שהיא הכינה לפסטה יכול לעורר את מיצי הקיבה גם של טבעוני אדוק. אחד הפינוקים הגדולים היה רוטב האלפרדו שלה, שזכה לשדרוג משגע: בארוחת שישי, כשהיינו יושבים לשולחן, היא היתה מניחה פרוסה עבה (מאוד) של חלה טרייה ומתוקה במרכזה של צלחת קטנה, ויוצקת מעל רוטב סמיך עשיר בפטריות ושמנת.

תשאלו מה בין ספגטי אלפרדו לחלה? אז אני אגיד לכם. היתרון הגדול של הפסטות האיטלקיות הוא שאחר כך אפשר לנגב בהנאה את הרוטב שנשאר בצלחת שלהן, עם מה שנשאר מהקלזונה או הפוקצ'ה שהוגשו קודם. אמא שלי לקחה את הרעיון הזה צעד קדימה, ומראש פינקה את החלה ברוטב הסמיך שכל פחמימה הייתה שמחה לטבוע בו.

מאחר שהיא הקפידה על נימוס צבאי (ככה סבא אורי חינך אותה) אסור היה לאכול את החלה עם הרוטב בידיים, וכולנו מצאנו עצמנו כמו אנגלים, חותכים את החלה בעזרת סכין ומזלג וטובלים אותה בעדינות ברוטב. הרוטב המושלם הזה, של שמנת ופטריות, נקרא בקרב האיטלקים אלפרדו ונהוג להגיש אותו עם פסטה רחבה, כמו פטוצ'יני או טליאטלה.

אגב, עד לכתיבת שורות אלה לא אכלנו אלפרדו יותר מעשר שנים, בגלל הרגישות שהתגלתה אצלי ללקטוז, אבל ההכנות של המנה שלחו אותי לקחת שני כדורים ולטרוף קערה עמוקה, מלאה בטליאטלה ורוטב שמנת, שניגבתי עם חלת בריוש טרייה.