הקוסקוס הראשון שלי: "איפה רושפלד שיכריז שאני גאון?"
חבר המערכת שלנו קיבל על עצמו אתגר לא פשוט: להפוך ליום אחד למתמודד של מאסטר שף. ההפקה שלחה לו קופסת הפתעות (ממש כמו בתכנית) ובה המשימה שמחכה לחברי הנבחרת ביום ראשון הקרוב (משימת הקוסקוס). ברגע אחד הוא לבש את הסינר, נפרד לשלום מהגנטיקה האשכנזית והתחבר לנפה ולקוסקוס. התוצאה? התמונות מדברות בעד עצמן
סיר אידוי. זה מה שהפיל אותי בסוף, אותו סיר מחורר שיוצאי צפון אפריקה מעדיפים לקרוא לו: "קוסקוסייר", ותפקידו להפריד כל גרגיר קוסקוס, על מנת שיתפוס חיים משל עצמו, ויהפוך את המשימה שקיבלתי למושלמת. לצערי, לא רק שהגעתי לעולם עם פיגמנטים בהירים במיוחד וחיבה הזויה לגפילטע- פיש, עד שסוף סוף נחתה עליי משימה שתעניק לי הזדמנות ליצור מאכל שהאשכנזיות ממנו והלאה, כנראה שאכשל בה והכל בגלל סיר אחד מחורר.
עונת ה-VIP של "מאסטר שף" (ראשון ושלישי ב-21:00), היוותה בשבילי הזדמנות מצוינת לחבור לסוללה של בלוגרים שכתיבה על בישול ויצירת תבשילים היא מרכז חייהם, בעוד שבחיים שלי בישול הוא תוסף תזונה הכרחי, ותחביב שבעבר היה מקצוע, אבל חזר עמוק למגירת התבלינים. כך שברגע שקיבלתי את שקית ההפתעות מהפקת התכנית עם חבילת הסולת, הירקות והנפה (כן נו, המסננת הזו), התשוקה לבישול "מקצועי" חזרה לשטוף את גופי כמו מרק ירקות מהביל, ועצם הדד ליין, הצילומים וזכוכית המגדלת הגדולה תחתיה נכנסתי, פתאום כל החוויה הזו הפכה להרבה יותר מאתגרת.
עוד לפני שפניתי לבנות את רשימת המוזמנים לארוחה המרגשת, צללתי במחשבות על משתתפי העונה החדשה והדרך שלהם להתמודד עם משימת הקוסקוס שמחכה להם והפרדת גרגרי הסולת: הצחיק אותי נורא לדמיין את שלמה שרף מתווכח עם גרגירים צהובים, וציפייה רצינית עלתה בי לראות את אבי נוסבאום מחליף פאנצ'ים עם שי אביבי על גזרים ובטטות.
צחקתי, אבל אז הבנתי שאני תחת משימה, ולמרות שחיים כהן לא עומד אצלי במטבח וצועק שנותרו לי 45 דקות, כדאי שאתעורר על החיים שלי ואבדוק שכל הכלים והמצרכים קיימים אצלי בבית.
ואז הגיעה הבקשה לסיר האידוי. מאיפה לעזאזל אני משיג עכשיו סיר אידוי? יחסים עם שכנים אף פעם לא היו הצד החזק שלי, וחסרות רק שלוש שעות עד שאמא שלי ואשתי יגיעו רעבות ועם ציפיות שיא לראות איך האשכנזי החביב עליהן מרים ארוחה מרוקאית לתפארת העיר רמת גן.
מי הוא שיזלזל בקוסוקוס המוכן מראש שלי?
הצצתי בשעון, הפכתי ארונות, ותוך שלוש דקות הבנתי ש"קוסקוסייר" הוא לא משהו שמוצאים ככה סתם במקרה, ואין לי ברירה אלא לרמות ולרוץ זריז למכולת של אמנון כדי להביא חבילה של קוסקוס מוכן, ההוא שתוך חמש דקות, שתי כוסות מים רותחים ושקר לבן אחד יהפוך אותי למפוררת סולת מקצועית. הבטתי לצדדים, נזכרתי שאני לבד, ורצתי למכולת. למזלי, אמנון, בעל המכולת החביב, הבין את המצוקה בה הייתי שרוי, ואפילו לא חייב אותי. "תחזיר לי מחר ", הוא זרק לי, "או שלפחות תשלח עם אשתך צלחת מרק, שנטעם איך יצא". "רק מרק הוא ביקש?", שאלתי את עצמי בזמן הריצה חזרה הביתה, "מה עם הקוסקוס?", האם גם הוא, מי שמכיר אותי רק חודש וחצי, כבר הרים ידיים? עצבות מוזרה החלה לעטוף אותי, אבל אז נזכרתי שצריך גם תוספות למרק, וחזרתי שוב לאמנון, הפעם אפילו לא חייכתי אליו. מי הוא שיזלזל בקוסקוס המוכן מראש שלי?
2 בטטות, 3 קישואים, כרובית יפה, צרור בזיליקום, 4 חתיכות עוף וערימה של תבלינים מילאו את השקיות איתן יצאתי חזרה הביתה. אותם צירפתי ל-5 תפוחי אדמה שקיבלתי בחבילת ההפתעות מארגון"לקט ישראל". הם נראו קצת מוזרים בהתחלה (באירופה קוראים להם "ירקות מכוערים"), אך הם בריאים ומזינים כמו כל ירק חתיך ויפה. הירקות הוצלו משדות חקלאיים ברחבי הארץ, ולולא היו נקטפים על ידי עובדי ומתנדבי הארגון, הם היו מושלכים לפח, בשל אי התאמתם לסטנדרטים האסתטיים המקובלים בישראל. ואני? ליבי יוצא לכאלו שלא עומדים באידיאל היופי.
עוד במאסטר שף VIP:
שעה וחצי נותרה עד שהנשים המרכזיות בחיי יגיעו הביתה, אבל אפילו טיפה של לחץ לא נכנסה למערכת העיכול והבישול שלי, אתם יודעים, יש לי קוסקוס שמכינים תוך חמש דקות, ומרק? מרק כל סבתא יודעת להכין - אז שאני אפול?
מלאכת החיתוך עברה בשלום, ופתאום צבעי הירקות יחד עם הבאלגן שיצרתי במטבח גרמו לי להיכנס למשימה הזו בהתלהבות שיא, משל הייתי תמונה של אייל שני באינסטגרם. תוך חצי שעה עמד לו הסיר על האש כשבתוכו חבורה של ירקות בוהקים, עוף, תבלינים ומים. כמה פשוט, ככה ריח מדהים החל להשתלט הבית, חצי שעה לפני שולחן ערוך - אני לגמרי בשליטה - אז איפה את עכשיו מיכל אנסקי לזרוק לי מילה טובה? איפה אתה רושפלד להכריז שאני גאון?
טוב, גאון אני לא
טוב, גאון אני לא, בטח כשכל מה שנותר לי לעשות הוא לפתוח את שקית הקוסקוס, ללטף את הגרגרים עם מעט שמן, לזרוק שתי כוסות מים רותחים פנימה ולחכות עשר דקות. המרק מצד שני, אכן התברר להיות הצלחה הסטרית. בשעה 19:30 בדיוק, נשמעה דפיקה בדלת. הגברתי את להבת הגז תחת המרק, העברתי את הקוסקוס לקערה מזמינה, וקברתי את "שקיות השקר" עמוק בפח האשפה. אף אחד לא יידע שלא אני מוללתי את הסולת - אף אחד עד עכשיו.
הארוחה הייתה הצלחה מסחררת, התמונות של צלחות המרק והקוסקוס עפו בוואטסאפ בכל קבוצה משפחתית, כולל זו של משפחת בלאו, משפחתי השנייה שבה ביליתי את רוב ילדותי, וזו שלימדה אותי לאכול את הקוסקוס של ניצה, אותו תבשיל מיתולוגי עליו גדלתי ובגללו בכלל נכנסתי למשימה הזו מראש. אני מניח שאם ניצה הייתה טועמת את מעשה ידיי, היא לא הייתה חושבת לרגע שמדובר במשהו קנוי עליו רוקנתי שתי כפיות מונוסודיומים גולטומט. חיוך גדול התפשט על פניי, אשתי חיבקה אותי, אמא נישקה אותי ואני רק אמרתי תודה שהגזמתי בכמויות ויהיה לי מה לקחת יום למחרת לעבודה, כי די, בכל זאת, נמאס כבר מאוכל קנוי.
מאסטר שף VIP : ראשון ושלישי ב- 21:00