עוגת קדאיף וגלידה

בדרך כלל אני עושה מה שבא לי. אני לא מרגישה שאני חייבת הסברים לאף אחד, או שאני צריכה אישורים ממישהו בעולם. תמיד הייתי כזאת. פורצת גבולות, חיה בלי חוקים, הולכת על חבלים דקים. אז בדרך כלל אני לא שואלת אף אחד, חוץ מאת בעלי. ובדרך כלל אלון מרשה לי לעשות הכל. הוא שואל אותי "זה עושה לך טוב? אז לכי על זה".

ככה אני יודעת שמצאתי את השותף שלי לחיים, ככה אני יודעת שאיתו הכנפיים שלי רק יתחזקו, והלב שלי רק יגדל. הוא לא עומד בדרכי והוא מרים אותי אל עבר כל החלומות שלי. מספיק שרק אתחיל לרקום מולו חלום, והוא כבר יחשוב איך לעזור לי להפוך אותו למציאות.

ונכון לעכשיו, יש רק שני דברים שהוא לא מרשה לי: לנסוע לסיני ולנסוע לשער שכם. הוא שואל אותי "תגידי, אין לך מה להפסיד בחיים?", והוא צודק, אז אני לא מתעקשת.

כשהייתי קטנה ופוחזת, בסביבות גיל 17, הייתי יורדת לסיני כמעט אחת לחודש. חול זהוב, ים תכול וסלט ערבי קצוץ דק. אין מה לומר, אני קצת מתגעגעת לזה. סיני זו החופשה המושלמת. אז לפני שבארי נולד עוד יכולתי לנסות לשכנע אותו, אבל היום, כשבארי כאן, אין בכלל על מה לדבר. זה לא אחראי בעיניו לנסוע, גם בלי בארי. וזה לא כאילו לא חזרתי הרגע משבועיים בתוניס, וזה לא כאילו אנחנו לא נוסעים לטורקיה עוד חודש. סיני זו החופשה המושלמת, אבל אני סותמת והולכת לחטט במקרר.

הווטו על שער שכם הוא יחסית חדש. ובאמת אין לי הרבה מה לחפש שם, חוץ משקדים מרים מדי פעם, חוץ מכנאפה טובה וחוץ משערות קדאיף ארוכות וטובות. ואני אומרת לו "קדאיף!", והוא שואל אותי "קדאיף?!", אבל בעצם רוצה לומר "בשביל קדאיף את רוצה להסתכן ככה?". והאמת היא שלפעמים הוא קצת דרמטי, אבל אני סותמת וסוגרת את המקרר.

לפני כמה ימים חבר הלך לשער שכם, והצלחתי להתארגן על שתי חבילות של שערות קדאיף. אתמול חבר אחר יצא לקטיף עם אמא שלו והביא לי פירות יער טריים. מפה לשם, זה מה שיצא.