קציצות ברוטב תרד וחצילים שרופים

אני יודעת שזה נראה כאילו כל היום אנחנו מבשלים יחד, אבל האמת היא שאלון לא נכנס למטבח כבר שנים.

האהבה שלי למטבח, זה די התחיל ממנו. הוא הכניס אותי לשם (שלא לומר בעט אותי), ובערך אמר לי "את תבשלי ואני מבטיח לך שזה יהיה לי טעים". אז בישלתי, וזה באמת היה טעים. עכשיו, ברור שהסטנדרטים שלו לא היו גבוהים מדי (בכל זאת, הוא גדל על מסורת קולינרית מפוארת של חדר אוכל קיבוצי), אבל בשלב הזה המחמאות שלו הספיקו לי כדי להישאר שם.

ימי שישי היו הימים שבהם הוא היה מצטרף אליי למטבח ומלמד אותי דברים שלא גדלתי עליהם. למשל, קציצות בשר. למשל, פיצה עם גבינה (ולא עם טונה). למשל סינייה או אפילו כרובית בתנור. זה היה מזמן, היינו סטודנטים והשתכרנו גרושים, אבל גרוש לגרוש הוצאנו על חומרי גלם שפירקנו במטבח יחד. לא יודעת אם אהבנו אז לבשל כמו שממש אהבנו לאכול. כמעט כל ערב היינו מוצאים תירוץ אחר וחברים היו מתקבצים אצלנו בדירה הקטנה בשוק, אוכלים ושותים עד אור הבוקר כאילו אין מחר. והיה מחר, וגם בו היינו מארחים, את אותם החברים בדיוק, שכבר הבינו שאצלנו תמיד יהיה מה לאכול. קראנו לעצמינו "מתנ"ס מחניודה 3" ופרסמנו לו"ז אירועים שנתי. אלו היו ימים מופלאים, של צחוק ואהבה, חברים טובים ויין זול.

זה נמשך כך כמעט שלוש שנים, ואז נכנסתי להריון. ותוך דקות ספורות "התבגרתי". בבת אחת (אבל לא בכוח) הפסקתי לעשן ולשתות, התחלתי לישון בלילות, ולאט לאט הבית התרוקן ממבקרים שהבינו את הרמז כשנרדמתי להם על הצלחת (חוץ משי).

זה לא שהפסקנו לבשל, זה פשוט שפתאום נהיינו אנשים רציניים והיינו צריכים להתחיל לחסוך כסף כי תכף יהיה פה תינוק וכולם אומרים שתינוקות זה דבר יקר (היום אני מבינה שאנחנו עולים לעצמנו הכי הרבה, תמיד. הקטנים, כפרה עליהם, מה הם כבר צריכים? כמה בננות וטיטולים?).

אז איפה הייתי? בשבוע שעבר זה חזר אליו. הוא שתה קפה בבוקר יום שישי והוא שמע את הסיר החדש שהבאתי מתוניס קורא לו. ואז זה מה שקרה לי.