בצער רב וביגון קודר הריני להודיעכם שנפלה עטרת ראשינו, ושהמשמשים נפלו כולם מהעץ. לא נשאר אפילו גוגו אחד לרפואה, כדי שנוכל לעשות ממנו עוגיות כמו שצריך. השנה התמכרתי לעוגות משמש, ומרוב שהייתי עסוק בלאפות אותן, שכחתי לגמרי שצריך להכין דוודים של קונפיטורות כדי לשמר את טעמו של המשמש לשארית השנה.
למזלנו, מגיעים עכשיו השזיפים והנקטרינות, אפילו שטעמם של אלה לא מזכיר כלל וכלל את הפירות ההם שהיו פעם, לפני שהורכבו כל הזנים המודרניים שתפקידם להישאר על מדפי הסופרמרקט כמה שיותר ימים בלי להתרכך, כדי שכולנו ניתקע בסוף עם פירות פלסטיק חסרי נשמה ומתיקות.
ושלא תחשבו שאני מוותר. אני ממשיך לחפש את הפירות ההם, ולמרות הכישלונות המרובים אני מצליח מדי פעם לאתר שתיל או חוטר של סנטה רוזה כזה, וטומן אותו באדמה, בתקווה שייקלט ושייתן את פירותיו בעוד כמה שנים. סוג של חיסכון לטווח רחוק, מין ביטחון פנסיוני פירותי.
אבל השנה גיליתי עוד פרי קיץ שלא איבד את מתיקותו: ליצ'י. נפלתי בידי הפרי הזה כפרי בשל. ובניגוד לכל האידיאולוגיה שלי על אוכל מקומי, התחלתי לעצור בכל פעם בכביש הצפון בדוכן של הליצ'י המקומי, ולרכוש לי כמה קילוגרמים טובים.
בתחילת השבוע התפתיתי אפילו להשתתף בקטיף עצמי של ליצ'י במטעים של מושב עבדון. שעה תמימה הסתובבתי בין העצים וליקטתי לי עוד ועוד ליצ'י בפראות של חוליגן. דחפתי לגרוני כמויות נכבדות ביותר מהפרי האלוהי הזה. מילאתי את כל מערכת העיכול שלי באופן מרשים ביותר, עד שהליצ'י סירב להידחס עוד, והייתי צריך להודות בתבוסתי.
תוך כדי שאני קוטף, שאלתי את עצמי אם הגעגועים האלה לטעמי הפירות של ילדותי הם בעצם געגוע למשהו עמוק יותר: לתמימות שלי כילד, לניקיון של הנפש בגיל צעיר. האם באמת הפירות איבדו את טעמיהם, או שבלוטות הטעם שלנו התקרנפו והתקהו ואיבדו את רגישותן הנהדרת? האם אנחנו מתגעגעים לאיזו פטה מורגנה, לפירות הראשונים שאימא קלפה לנו והגישה עם חיוך? האם בעצם אני מתגעגע לעוגיות הליצ'י האבודות של ילדותי, כמין עוגיית מדלן מיתולוגית? והרי בילדותי לא היה בכלל ליצ'י טרי, הוא היה ארוז בקופסאות שימורים, ודודתי אפתה בכלל עוגות לקח, בלי ליצ'י. הליצ'י הזה חף אצלי מכל זיכרון ילדות רציני. הוא עולה חדש באופן יחסי.
לקטוף בלי חשבון, עד שהבטן מתפוצצת | צילום:
istockphoto
תוך כדי שאני קוטף עוד ועוד ליצ'י ושם לי בשקית, אני מפנטז על קארי (תבשיל ירקות הודי) של חלב קוקוס וליצ'י, עם הרבה צ'ילי ולמון גראס, ומנסה לדמיין איך הוא ישתלב עם שקדים קלויים ופטרוזיליה. אני חושב על הליצ'י הזה שטעמתי בתאילנד, ומיד רוצה לצאת לטיול במזרח. כבר עבר הרבה זמן מאז הביקור האחרון.
וככה, בין שורות הליצ'י, פתאום בא לעומתי מישהו חגור באקדח. "קוראים לי ביאליק, שם פרטי", הוא אומר במאור פנים. "המטע של המשפחה שלי. אתה עושה חיים?" התיישבנו מתחת לרשת צל, ליד שולחן פיקניקים קק"לי כזה, ומסביבנו קרקרו תרנגולות ערביות. התחלנו לדבר על ליצ'י. מתברר שרוב העצים במטע הם מזן מאוריציאני. התחלתי לחקור את ביאליק (תודו שמדהים לקרוא לילד שלכם ביאליק. איזו פואטיות). כשהתברר לי שהוא ממוצא פרסי משני הכיוונים, שאלתי בהתלהבות אם הם עושים אושפלאו (אורז פרסי-בוכרי) עם ליצ'י. "לא, מה פתאום! אחרי כל הליצ'י במטעים, למי בא לשים אותו באורז. זה לא חלק מהמסורת שלנו. בשום פנים ואופן לא!".
בשום פנים ואופן לא באורז הפרסי | צילום:
istockphoto
לאט-לאט ביאליק נפתח. ממש קן לציפור. לפתע הוא הסתכל עליי במין עיניים כאלה יודעות, ושאל אם אימא שלי באה ממשפחה של כוהנים. כשעניתי לו שאכן כן, הוא המשיך ואמר שאימא הייתה חזקה מאוד, שלאבא יש בעיות לב ושהיו לו צנתורים, ושגם לי יש בעיות לב קריטיות ושאני חייב לשמור על בריאותי ולא להתעצבן.
"אל תרד אף פעם לתל אביב, אתה חייב להישאר רגוע", הוא אמר. בשלב הזה הקישקע שלי כבר התכווץ, אבל ביאליק המשיך ואמר שאני חייב שיהיו לי ילדים, לא משנה איך. וככה המשכנו עוד חצי שעה - אני להקשיב, וביאליק לדבר. עוד סיפר לי, שהרב עובדיה הוציא כתב הלכה שאסור לאברכים תלמידי ישיבות לאכול ליצ'י, כדי לא להדיחם לדבר עבירה. נראה שהליצ'י הוא אפרודיזיאק רציני. וככה אני יושב מתחת לסככת הצל השחורה, מנסה להרגיש אם הליצ'י גורם לי להתרגש, ומשתדל לא להתרגש יתר על המידה, כדי לא לחטוף התקף לב. כל הליצ'י כבר נשכחו ממני לחלוטין.
מוסקטו עם ליצ'י קצוצים
מצרכים:
1 בקבוק מוסקטו של רמת הגולן
1 כוס בשר ליצ'י קלופים, מגולענים וקצוצים דק
הכנה:
מניחים בכל כוס 2-3 כפות של בשר הליצ'י, יוצקים מלמעלה את המוסקטו, ומגישים.
התוספת שתופסת. ליצ'י בדרינק
משקה ליצ'י עם רוזטה שקדים
הכנה:
1. מערבבים את הרוזטה עם הקרח, ומוסיפים את בשר הליצ'י.
2. טוחנים יחד בבלנדר ומוסיפים את עלי הנענע. אם מתוק לכם מדי אפשר להוסיף מים קרים. אפשר גם להוסיף עראק.
