תל אביב מפסידה 385 מיליון שקל בשנה. הסיבה: ההצבעה שלכם

שני ילדים ישראלים גדלים במשפחות שעובדות קשה ומשלמות מיסים. על הנייר, המדינה אמורה להבטיח לשניהם הזדמנות שווה. אבל מסתבר שבמציאות הישראלית יש גורם נסתר שקובע מי מהם יזכה למתנ"ס חדש ומי יישאר מאחור. לא הכישרון שלהם, ואפילו לא המצב הכלכלי של ההורים. השאלה היא פשוטה: למי ההורים מצביעים?

מחקר אקדמי חדש שפורסם בכתב העת Israel Studies חושף תמונה מטרידה. עידו פילץ, דוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, בחן את העברות התקציב מהממשלה לרשויות המקומיות בין השנים 2000 ל-2021. הממצאים שלו מראים כיצד המנגנון הממשלתי הפך את חלוקת הכספים לכלי של תגמול וענישה פוליטית.

"היינו רוצים שלא תהיה אף הטיה פוליטית", אומר פילץ. "שאנשים ורשויות יקבלו סיוע על בסיס צורך, המעמד הסוציו-אקונומי שלהם, שיעור העוני. אבל המציאות מראה אחרת".

הנתונים חד-משמעיים. בשנת 2021, יישובים המזוהים עם האופוזיציה איבדו עד 30% מתקציבי הממשלה. יישובים תומכי קואליציה זכו לתוספת של עד 40%.

ירושלים עומדת בראש רשימת הנהנים עם "פרמיה" תקציבית של למעלה מ-1.4 מיליארד שקלים, כסף שהיא קיבלה מעבר למה שמגיע לה לפי מודל סטטיסטי אובייקטיבי. אחריה בני ברק עם תוספת של כ-590 מיליון שקלים, סכום שמהווה כמעט 35% מכלל התקציב הממשלתי שלה. גם אשדוד (197 מיליון שקלים), באר שבע (195 מיליון שקלים) ונתניה (134.7 מיליון שקלים) נהנות מהעברות משמעותיות.

בערים החרדיות התמונה בולטת במיוחד. בית שמש, אלעד, ביתר עילית ומודיעין עילית נהנות מפרמיות שמגיעות לעיתים ליותר מ-40% מכלל התקציב הממשלתי שלהן.

מנגנון הענישה

אבל השיטה עובדת גם בכיוון ההפוך, וזהו אולי הממצא המטלטל ביותר. המודל הסטטיסטי מראה כי יישובים שהפחיתו את התמיכה בליכוד ביחס לבחירות הקודמות נענשו בהפחתה ממוצעת של כ-409.5 שקלים לנפש. תופעה דומה נצפתה גם לגבי יהדות התורה, עם הפחתה של 201 שקלים לנפש.

תל אביב-יפו מובילה את רשימת הנענשות עם גירעון של כ-385 מיליון שקלים מעבר למה שהייתה אמורה לקבל. אחריה חיפה עם גירעון של כ-205 מיליון שקלים. ערי השרון משלמות מחיר יקר: הרצליה עם גירעון של 96.5 מיליון שקלים, כפר סבא עם כמעט 94 מיליון ורעננה עם כ-70 מיליון שקלים.

"פתאום המשמעות של הגושים הופכת להיות תקציבית ולא רק פוליטית. זה מנגנון שקונה הצבעות אבל גם מייצר ממד של מי חלק ומי לא חלק בחברה הישראלית"

המחקר מצא שהשיטה לא רק מתגמלת תומכים, היא גם יוצרת עוד תומכים. כל מיליון שקלים שהוקצו לעיר בזכות נאמנות פוליטית הובילו לעלייה של 0.111% בתמיכה בליכוד בבחירות הבאות. כלומר, הקצאת משאבים סלקטיבית היא כלי יעיל לגיוס קולות, שמנציח את כוחן של המפלגות ומעודד אותן להעמיק את ההטיה.

אפשר לשים תו מחיר על כל תושב. הפרמיה לכל אחוז הצבעה נוסף לליכוד מעל הממוצע הארצי עמדה על 24.4 שקלים לתושב בממשלת נתניהו השנייה (2009-2013). היא טיפסה בהדרגה עד ל-43.8 שקלים לתושב בממשלת נתניהו החמישית (2020-2021). ככל ששיעור ההצבעה לשלטון גבוה יותר, כך "ערכו" של כל תושב בעיני הממשלה עולה.

נקודת המפנה: 2009

פילץ מסמן את 2009 כנקודת המפנה. הוא מבחין בין שני נתניהו שונים. "נתניהו של 2003 לא היה פופוליסט כשר אוצר", הוא מסביר. "הוא הוביל מדיניות ניאו-ליברלית קשה. נתניהו של 2009 שונה, יותר מוכוון פוליטיקה, פחות אידיאולוגיה, רוצה להישאר בכיסא".

לדבריו, השותפות עם המפלגות החרדיות שינתה את המשחק. "כמפלגות סקטוריאליות, יש להן קבוצה ממוקדת וספציפית שקל מאוד לטרגט ברמת תקציבים. פתאום המשמעות של הגושים הופכת להיות תקציבית ולא רק פוליטית. זה מנגנון שקונה הצבעות אבל גם מייצר ממד של מי חלק ומי לא חלק בחברה הישראלית שמעצב נתניהו".

פילץ מדגיש שהמודל שלו נטרל משתנים כמו עוני, גודל אוכלוסייה, שיעור ילדים וקשישים, אבטלה, הבטחת הכנסה, הכנסה ממוצעת ואי-שוויון. התקצוב העודף אינו נובע מהמעמד הסוציו-אקונומי אלא מהכוח הפוליטי.

"נתניהו של 2003 לא היה פופוליסט. נתניהו של 2009 שונה: יותר מוכוון פוליטיקה, פחות אידיאולוגיה, רוצה להישאר בכיסא"

דווקא דוח העוני החדש של הביטוח הלאומי, שמתפרסם היום (ו'), מחדד את הנקודה הזו. לפי הדוח, הערים עם שיעורי העוני הגבוהים ביותר בישראל הן דווקא אלה שמקבלות את ה"פרמיות" התקציביות הגדולות: מודיעין עילית מובילה עם 48.2% עוני בקרב משפחות, ירושלים עם 38.6%, בית שמש עם 36.3% ובני ברק עם 31.1%. לשם השוואה, בערים ה"נענשות" תקציבית שיעורי העוני נמוכים משמעותית: רעננה עם 6.8%, כפר סבא עם 6.1% ותל אביב-יפו עם 7.7%.

האם זה לא מוכיח שהתקציבים מחולקים לפי צורך אמיתי? פילץ דוחה את הטענה. "המשתנה מבודד", הוא מסביר. "רשות ענייה במידה זהה הייתה מקבלת פחות על בסיס ההצבעה של תושבי הרשות".

גזבר עיריית מודיעין עילית, אבי עדן, חולק על המסקנות. לדבריו, מענקי המדינה מיועדים לתת את המינימום לכלל האזרחים, ולכן תושבים חסרי אמצעים מקבלים יותר תמיכה כדי להגיע לאותו מינימום. "ייחוס ההעברות לנושאים פוליטיים במקום ליכולת כלכלית שגוי מיסודו", מסר עדן, "כיוון שחלוקת הכספים מתבצעת על פי נוסחאות שתמיד מאושרות על ידי הייעוץ המשפטי". עדן הפנה לדוח מבקר המדינה על הרשויות המקומיות משנת 2021, שלטענתו הגיע למסקנה הפוכה: הרשויות החלשות מקבלות דווקא פחות לתושב. "כדי להגיע למסקנות ראויות יש לנתח את נוסחאות החלוקה של מענקי הממשלה", הוסיף.

פילץ מכיר את הדוח ואת הנוסחאות. "יכולה להיות הטיה סמויה גם בתוך הנוסחאות עצמן, ומעבר לזה גם בבחירות המדיניות הכלליות של משרדים", הוא משיב. הוא מודה שזהו חיסרון מרכזי של המחקר: "המאמר לא מתייחס לאיך ההטיה מתבצעת בפועל. הוא רק מראה שההטיה קיימת במבחן התוצאה".

הוא מדגיש כי המחקר אינו טוען שהערים המתוקצבות מקבלות יותר מדי. "אין פה אמירה על גודל התקציב הראוי. כמעט אף חוקר שעוסק בשירותים חברתיים בישראל לא חולק על כך שצריך יותר, זה נאמר בדוחות OECD, בבנק ישראל, בביטוח הלאומי. השאלה היא לא כמה נותנים, אלא איך מחלקים. הבעיה המהותית היא שלא מחלקים לפי השיקולים הנדרשים".

המחקר מתמקד בערים יהודיות בלבד, מכיוון שתקצוב החברה הערבית מושפע מתוכניות חומש ספציפיות שנועדו לצמצם פערי עבר, מה שמקשה לבודד את המשתנה הפוליטי.

"לחשוב שיש ילדים שיקבלו פחות הזדמנויות בחיים רק בגלל מה שאבא שלהם מצביע - זה מפחיד לפרסם את זה, אבל אני לא יכול לדמיין איך מדינת ישראל יכולה להמשיך עם הדבר הזה"

ומה עם הטענה שראשי ערים מהליכוד פשוט מיומנים יותר בגיוס תקציבים? "בסופו של דבר יש משתנה שממדל את רמת העצמאות של הרשות ביכולתה לגייס משאבים עצמיים", משיב פילץ. "התקציבים הם ממשלתיים, ניתנים כפונקציה ישירה של תוכנית ממשלתית ולא תמיד קשורים ליעילות הרשות".

חריג בעולם המערבי

דפוסים כאלה של "קניית קולות" תקציבית קיימים גם בדמוקרטיות אחרות, מציין פילץ, אבל "זה בשוליים, עם תקציבים קטנים או סימבוליים". בישראל התופעה חריגה בעוצמתה. "פה זה לא מעט כסף, ובתחומים מרכזיים מאוד".

לדבריו, המשימה של חשיפת הנתונים לא הייתה אמורה להיות על כתפי חוקר באקדמיה. "על הנייר זאת עבודה שצריך לעשות מבקר המדינה. זו שאלה משמעותית איך אנחנו מחלקים את המשאבים שלנו, והנתונים הם הרי ממשלתיים ומפורסמים לציבור".

החשש של פילץ הוא עבור ילדים שגדלים בערים ה"לא נכונות" ומתחילים את החיים בנקודת זינוק נמוכה יותר, רק בגלל שהוריהם לא שייכים לבסיס הפוליטי הנכון.

"לחשוב שיש ילדים בישראל שיקבלו פחות הזדמנויות בחיים רק בגלל מה שאבא שלהם מצביע, זה מה שאני מקווה שהמחקר הזה ימנע", הוא אומר. "זה מפחיד לפרסם את זה, אבל אני לא יכול לדמיין איך מדינת ישראל יכולה להמשיך עם הדבר הזה".

מעיריית בית שמש נמסר: "ראשית חשוב להבהיר כי כל שאלה הנוגעת לאופן חלוקת תקציבי משרדי הממשלה ולמדיניות התקצוב הארצית יש להפנות למשרדי הממשלה עצמם. יחד עם זאת, חשוב להבין את ההקשר הרחב של העיר בית שמש:

בית שמש נתפסת כיום כאחד מפתרונות הדיור המרכזיים של מדינת ישראל. מדובר בעיר יעד לאומית, הנמצאת בעיצומה של צמיחה מואצת וחריגה בהיקפה, עם קצב גידול מהגבוהים בארץ, הקמה מתמשכת של שכונות חדשות וקליטה של עשרות אלפי תושבים בפרקי זמן קצרים.

העיר מאופיינת בשיעור ילודה גבוה במיוחד (52% מתחת לגיל 18), בפתיחת עשרות כיתות לימוד חדשות מדי שנה, ובהקמה נרחבת של מוסדות חינוך, מבני ציבור ותשתיות תחבורה ציבורית. בנוסף, בית שמש היא עיר קולטת עלייה, עם אלפי עולים חדשים שהצטרפו אליה בשנים האחרונות, קליטה שמחייבת השקעה משמעותית בשירותי רווחה, חינוך, תעסוקה וקהילה.

במציאות כזו, היקף התקציבים הממשלתיים אינו משקף 'פרמיה' או תקצוב עודף, אלא מענה הכרחי לצרכים אובייקטיביים של עיר הצומחת בקצב מהיר במיוחד ונושאת על כתפיה אחריות לאומית. חשוב להדגיש כי גם לאחר העברות תקציביות משמעותיות, הפער בין קצב הצמיחה לבין היקף המשאבים הקיימים נותר גדול, והעירייה נדרשת להתמודד עם עומסים כבדים בשירותים ובתשתיות, כך שגם התקציב שמועבר אינו מספק.

עיריית בית שמש פועלת לאורך השנים, מול ממשלות מכל קשת פוליטית, למיצוי תקציבים המגיעים לה על פי קריטריונים מקצועיים, לטובת כלל תושביה. כל שקל שמועבר לעיר מושקע בפיתוח, בהקמת תשתיות ובהענקת שירותים לאוכלוסייה הולכת וגדלה בקצב שאינו עומד בקנה אחד עם התקציבים שמועברים מהממשלה. יואיל נא כותב המחקר המכובד להגיע לסיור בעיר ולהכיר מקרוב את הפערים".

ממשרד הפנים לא התקבלה תגובה.