אל תתנו לבנקים לחנך את הילדים שלכם על כסף

בשנים האחרונות כמעט כל תחום בחיי הילדים הפך לזירת תחרות מסחרית. חברות הטכנולוגיה נאבקות על זמן המסך שלהם, רשתות המזון על הרגלי הצריכה שלהם, וכעת גם הבנקים וחברות כרטיסי האשראי מבקשים להיכנס אל דמי הכיס.

המהלך משווק במילים יפות וערכיות: חינוך פיננסי, עצמאות, אחריות, שליטה ובקרה הורית. בנק הפועלים השיק אפליקציה לילדים מגיל שמונה, פייבוקס מציעה ארנק דיגיטלי לצעירים, וחברות כרטיסי האשראי משווקות כרטיסים נטענים שמאפשרים להורים להעביר כסף ולעקוב אחר ההוצאות.

לכאורה, פתרון מתקדם לצורך אמיתי. הילדים ממילא גדלים בעולם כמעט נטול מזומן. הם רואים את הוריהם משלמים בטלפון, מזמינים מוצרים בלחיצה ומעבירים כסף באפליקציה. אין סיבה לצפות מהם להתנהל עם מעטפות של שטרות.

אבל השאלה האמיתית אינה האם ילדים צריכים ללמוד להשתמש באמצעי תשלום דיגיטליים, אלא מי מלמד אותם, מה הוא מלמד אותם ומה האינטרס שעומד מאחורי השיעור.

צריך לומר זאת בצורה ברורה: בנקים וחברות כרטיסי אשראי אינם גופים לחינוך פיננסי. הם גופים עסקיים שמטרתם להרוויח כסף משירותים פיננסיים.

אין בכך פסול. בנק רשאי להרוויח מפיקדונות, אשראי ועמלות. הבעיה מתחילה כאשר מוצר מסחרי מוצג להורים ככלי חינוכי ניטרלי.

האינטרס של המשפחה הוא ללמד ילד לדחות סיפוקים, לתכנן הוצאות, להשוות מחירים, להבחין בין צורך לרצון ולהימנע מחובות. האינטרס של החברה הפיננסית הוא שהילד ישתמש במוצר שלה, יתרגל לממשק, יפתח נאמנות למותג ובהמשך יהפוך ללקוח פעיל ורווחי.

האינטרסים האלה יכולים להיפגש, אבל הם אינם זהים. כאשר בנק פונה לילדים בני שמונה, הוא לא רק נותן להם כלי לניהול דמי כיס. הוא מתחיל לבנות מערכת יחסים עם לקוח עתידי. הילד לומד את צבעי המותג, מתרגל לאפליקציה ומקשר בין כסף לבין הפלטפורמה עוד לפני שהוא מבין מהי ריבית, מהי עמלה ומהו אשראי.

ילדים לא צריכים ללמוד רק איך לשלם

אפליקציות לילדים עשויות ללמד אותם כיצד לבדוק יתרה, להעביר כסף ולשלם בכרטיס. אלו מיומנויות שימושיות, אך הן אינן חינוך פיננסי.

לדעת להפעיל אמצעי תשלום אינו שקול לידיעה כיצד לנהל כסף. חינוך פיננסי אמיתי צריך ללמד ילד מהו תקציב, מה קורה כאשר מוציאים יותר ממה שמכניסים, כיצד פועלת ריבית, מדוע כסף מאבד מערכו, מה ההבדל בין חיסכון להשקעה וכיצד פרסום משפיע על החלטות.

רוב המוצרים הקיימים בישראל ממוקדים בעיקר בביצוע פעולות. הכסף נכנס, הילד רואה יתרה, מצמיד כרטיס או טלפון לקופה והעסקה מאושרת. הממשק נוח, התשלום מהיר והכאב הכרוך בפרידה מכסף כמעט נעלם.

אצל ילדים, שעדיין מפתחים שליטה עצמית והבנה של ערך, יש לכך משמעות מיוחדת. כאשר ילד מקבל שטר של 50 שקל, משלם ממנו ורואה מה נשאר בידו, הוא מקבל שיעור מוחשי במגבלה. כאשר המספר באפליקציה מתעדכן בשקט, הגבול הופך למופשט יותר.

הפתרון אינו להרחיק ילדים מטכנולוגיה, אלא לוודא שלא מחליפים את לימוד ערך הכסף בלימוד מהירות התשלום.

חלק מהמוצרים לילדים מוצעים ללא דמי כרטיס, אחרים כוללים דמי מנוי חודשיים, ויש כרטיסים שבהם נגבית עמלה בכל טעינה.

העמלות אולי נראות קטנות, אך כאשר מדובר בדמי כיס, היחס בין העמלה לסכום הנטען עלול להיות גבוה. אם הורה טוען 50 שקל ומשלם עמלה של 3.5 שקל, יותר מ-7% מהכסף נעלם עוד לפני שהילד רכש דבר.

איזה שיעור הילד מקבל כאן? שכדי לקבל דמי כיס צריך לשלם למתווך? שכל פעולה כספית כרוכה בעמלה? שהנוחות מצדיקה כל מחיר?

במקום ללמד ילדים לבדוק עלויות ולהימנע מעמלות מיותרות, חלק מהמוצרים מרגילים את המשפחה לשלם אותן כחלק טבעי מהשימוש. הורה צריך לחשב לא רק את גובה העמלה הבודדת, אלא את העלות השנתית הכוללת, לרבות דמי מנוי, טעינה ועמלות מטבע חוץ.

גם הריביות המוצעות על יתרות ופיקדונות דורשות בדיקה. ריבית של 4% או 6% נשמעת אטרקטיבית, אך צריך לבדוק על איזה סכום היא משולמת, לכמה זמן, האם היא מותנית בשימוש בכרטיס אחר ומה קורה לאחר תקופת ההטבה.

כאשר ריבית גבוהה מותנית בהיקף השימוש בכרטיס של ההורה, אין מדובר רק בעידוד חיסכון של הילד. זהו גם כלי שיווקי שנועד להגדיל את פעילות משק הבית במוצר אחר.

חינוך פיננסי צריך ללמד ילדים שלא בוחרים מוצר רק לפי המספר הגדול שמופיע בפרסומת, אלא לפי מכלול התנאים.

בקרה הורית אינה חינוך

אחד היתרונות המרכזיים שמציגות החברות הוא השליטה של ההורים. ניתן לראות מה הילד קנה, להגביל סכומים ולחסום קטגוריות. אלו תכונות חשובות, אך יש הבדל מהותי בין פיקוח לבין חינוך.

ילד שקנה מוצר מיותר וגילה שלא נשאר לו כסף לדבר שרצה באמת למד שיעור חשוב. אם כל טעות נחסמת מראש, הוא אולי נשמר בטווח הקצר, אך לא בהכרח מפתח שיקול דעת.

המטרה אינה לגדל ילד שמפחד להוציא כסף, וגם לא ילד שמוציא בלי לחשוב, אלא אדם שמסוגל לקבל החלטה, לשאת בתוצאה ולהפיק ממנה לקח.

הצלחת המוצרים האלה משקפת גם כישלון ציבורי. מדינת ישראל אינה מעניקה לרוב התלמידים חינוך פיננסי רציף ומעשי. ילדים מסיימים בית ספר בלי להבין תלוש שכר, פנסיה, ביטוח, ריבית על הלוואה, משכנתה או ניהול תקציב.

אל החלל הזה נכנסות החברות המסחריות ומציעות להורים פתרון נוח. אלא שאסור להפקיד את האחריות לחינוך פיננסי בידי גופים שיש להם אינטרס כלכלי ישיר באופן שבו הציבור משתמש בכסף.

אין צורך לפסול כל תוכן שמגיע מהמערכת הפיננסית, אך הוא חייב להיות שקוף ומפוקח. הורים צריכים לדעת מהו תוכן חינוכי, מהי פרסומת, אילו נתונים נאספים על הילד וכיצד ייעשה בהם שימוש.

לפני שמנפיקים כרטיס, צריך לקבוע כמה כסף הילד מקבל, על אילו הוצאות הוא אחראי, כמה יופנה לחיסכון ומה יקרה אם הכסף ייגמר. אפשר להשוות מחירים, לעקוב אחר יעד חיסכון, לבדוק קבלות ולדבר על פרסומות ועל עמלות.

החברות הפיננסיות רוצות שהילד ישתמש במוצר. תפקיד ההורה הוא ללמד אותו שלעתים ההחלטה הפיננסית הטובה ביותר היא דווקא לא להשתמש, לא לקנות ולא ללחוץ.

הכרטיס הראשון של הילד אינו רק אמצעי תשלום. הוא רגע חינוכי שיכול לעצב את יחסיו עם כסף לשנים קדימה, ואת הרגע הזה אסור למסור לידי הבנק ללא פיקוח.

הכותבת היא מתכננת פיננסית וסוכנת ביטוח