מי העיר הכי טובה בישראל? תלוי כמה אתם מוכנים לשלם

מדד הפשרות העירוני

כל שנה יש רגע כזה, שבו מתפרסמים נתוני הלמ״ס, והופ, כולם מחפשים איך להתמלא בגאווה בעיר שלהם, כאילו מדובר במונדיאל עירוני: מי תולה את הטבלה בסטורי, מי שולף "אמרתי לך" לבן הזוג, ומי ממהר להכריז שהשכונה שלו היא בעצם מדינה בתוך מדינה. אבל רגע לפני שאנחנו מחלקים גביעים, צריך לשאול את השאלה הכי מתבקשת: מה זה בכלל "העיר הכי טובה"?

הלמ״ס לקח 56 מדדים, סידר 18 ערים גדולות על מדף, ונתן ציונים. בסיכום הכולל, כפר סבא מובילה ברוב מדדי איכות החיים; לידה מתייצבות רמת גן, הרצליה, רחובות, פתח תקווה, נתניה ותל אביב-יפו בקבוצת ה"ציון הגבוה". ירושלים, לעומת זאת, ירדה לקבוצת ה"ציון הנמוך". זה נשמע חד וברור, עד שמתחילים לפרק את החבילה.

כי "איכות חיים" בישראל היא לא מוצר אחד. היא שוק. ושוק ישראלי הוא תמיד שוק של פשרות.

קחו למשל את הצפיפות. יש נתון שמספר את סיפור הדיור יותר מהכל: נפשות לחדר. בני ברק ראשונה עם 1.23 נפשות לחדר – כמעט 50% מעל הממוצע הארצי (0.83). בית שמש שנייה, ירושלים שלישית – כולן מעל נפש לחדר. הרצליה בקצה השני, מרווחת, 0.63. תל אביב על 0.71 – לא כי הדירות שם "מרווחות", אלא כי משקי הבית קטנים יותר. כלומר: לפעמים הפתרון לצפיפות הוא לא עוד חדר, אלא פחות אנשים בדירה (ואם זה נשמע לכם כמו פריבילגיה, זה כי זה בדיוק זה).

מדד 'איכות החיים' לא אומר איפה הכי כיף לגור. הוא אומר על מה אתם מוכנים להתפשר כדי לחיות שם

ועכשיו לטוויסט שגורם לכל טבלת "העיר הכי טובה" להזיע: צפיפות היא לא בהכרח מה שמוריד לך את מצב הרוח, וזיהום הוא לא בהכרח מה שמקצר לך את החיים – לפחות לא בקו ישר. חדרה, המזוהמת ביותר במדד PM בגלל תחנת הכוח "אורות רבין" שעוד מריחה מהפחם, ובכל זאת מדווחת על תושבים די מרוצים מהדירה ומהאזור. ירושלים, לעומתה, צפופה מאוד (1.09) אבל נמוכה בזיהום החלקיקים. ובני ברק? חריגה אמיתית: גם בצמרת הצפיפות וגם בצמרת הזיהום.

ואז מגיע צמד המספרים שמפיל סופית את האשליה שאפשר להכתיר "מנצחת": תוחלת חיים ושביעות רצון מהחיים. הרצליה מובילה בתוחלת החיים עם 85.4 שנים (כפר סבא 85.2, רמת גן 84.9). אבל בהרצליה – הפתעה – שביעות הרצון מהחיים היא 88.2% בלבד, מתחת לממוצע הארצי (91.1%). ובאותו זמן, בני ברק – עם צפיפות גבוהה וזיהום לא מחמיא – מגיעה ל-99.4% שביעות רצון מהחיים. כן, כמעט כולם.

בשורה התחתונה, מדד "איכות החיים" לא אומר איפה הכי כיף לגור. הוא אומר על מה אתם מוכנים להתפשר כדי לחיות שם. יש ערים כמו כפר סבא, שמציעות "חבילה" די מאוזנת: ירוק, שקט, הרבה מרוצים מהעבודה ומהסביבה. יש את תל אביב, שמביאה כסף, הזדמנויות וקידום, אבל גם מחיר דיור שמזכיר לך כל יום למה אתה עובד כל כך קשה. יש ערים כמו נתניה, שבהן הדיור פחות חונק את המשכורת ותושבים מרוצים יותר מההכנסה, ועדיין היא מצליחה לקבל ציון גבוה.

ויש את בני ברק, שמוכיחה שאושר לא תמיד מגיע מהעיר עצמה: גם כשצפוף ולא תמיד נוח, תחושת קהילה, משפחה ושייכות יכולה להחזיק אנשים למעלה.

ואם אתם שואלים "אז מי באמת העיר הכי טובה בישראל?" הנה התשובה המעצבנת, אבל הכנה: זו העיר שבה המדד החשוב לכם מנצח את המחיר שאתם לא מוכנים לשלם.

המונופול האמיתי

אתמול (ה') פרסם משרד האוצר מסמך שמסביר למה חוק ההסדרים חיוני כל כך לחיינו. בין השאר נכתב שם: "המונופולים וקבוצות הלחץ החזקות ששולטות בנתחי שוק גדולים הם הראשונים לרצות להקטין את היכולת לעשות שינויי עומק".

יפה מאוד. רק שהמונופולים הכי חזקים במדינת ישראל יושבים עם סמוטריץ' בקואליציה. ש"ס, שהשבוע הבהירה שבלי חוק גיוס אין תקציב, שולטת במונופול על פטור משירות צבאי לעשרות אלפי צעירים. המתנחלים שולטים במונופול על תקציבי מדינה שזורמים מעבר לקו הירוק בלי פיקוח אמיתי. אבל על המונופולים האלה סמוטריץ' לא מדבר. הוא מדבר על הרפתנים.

שלוש שנים וחצי שר האוצר לא התעסק ברפורמות. העדיפות הייתה במקום אחר, והכסף זרם לכיוונים אחרים, רובם ככולם בשטח C. עכשיו, כשהבחירות באופק, הוא רוצה לדחוס הכל לתוך חוק הסדרים מזורז. ולא סתם הסדרים, במסמך האוצר מבטיחים שבשנה הבאה החוק יהיה "עבה עוד יותר". לא לשכנע את הכנסת, לעקוף אותה.

המונופולים הכי חזקים במדינת ישראל יושבים עם סמוטריץ' בקואליציה

והכנסת? שמחה להיעקף. חוות הדעת של היועצת המשפטית, שקבעה שרפורמות מבניות לא שייכות להסדרים, אומצה בהתלהבות. למה? שנת בחירות. אף חבר כנסת לא רוצה להצביע על משהו לא פופולרי. עדיף לתת לאוצר לעשות את העבודה המלוכלכת, או שלא לעשות אותה בכלל.

בש"ס רוצים חוק השתמטות. באוצר רוצים לעקוף את הכנסת. בכנסת לא רוצים לעבוד. סמוטריץ' רוצה להיראות לוחם ביוקר המחיה אחרי שלוש שנים של שינה. ואתם? אתם משלמים על הגבינה הצהובה ועל כל השאר.

אגב, התקציב נדחה ליום שני. נשארו פחות מ-30 יום לאשר אותו. המונופולים, מתברר, דווקא מסתדרים מצוין.

למה כולם מדברים על מניות חברות התוכנה עכשיו?

יש סקטורים בבורסה שברור למה משקיעים בהם. בנקים - כי ריבית. נדל"ן - כי דירות. תוכנה? כי זה היה במשך שנים הדבר הכי "מסודר" בשוק: מנוי חודשי, לקוחות קבועים, כסף בטוח. לא צריך דרמה. לא צריך קסמים. מספיק שהארגונים ימשיכו לעבוד, וההכנסות ימשיכו לטפטף כמו שעון שוויצרי.

ואז הגיע השבוע האחרון, והשעון התחיל לקרטע.

הדרך הכי פשוטה להבין את הסיפור היא דרך ה-IGV – קרן סל שמרכזת בסל אחד את ענקיות התוכנה בעולם. אם אתם לא בעניין של מניות, תחשבו על זה כעל "מדחום" של הענף. ובמדחום הזה, בימים האחרונים, המספרים נראו כמו התקררות חדה: ה-IGV נסחר סביב 83.84 דולר, אחרי יום מסחר שבו נע בין 81.56 ל-84.74 דולר. זה לא נתון שמעניין רק סוחרים. זה מספר שמאותת שהשוק משנה גישה כלפי כל הרעיון שנקרא "חברות תוכנה".

הבעיה היא לא שחברות התוכנה הפסיקו להיות חשובות. להפך. הבעיה היא שהשוק התחיל לפחד שהן נשענות על מודל שמפסיק לעבוד.

במשך שני עשורים חברות תוכנה מכרו את אותו מוצר בסיסי: רישיון לכל עובד. יותר עובדים בארגון? יותר משתמשים? יותר כסף. זה מודל פשוט, נוח, צפוי – ולכן המשקיעים אהבו אותו. הוא הרגיש כמעט חסין. ואז ה-AI נכנס פנימה ועשה דבר שמבחינת הלקוחות הוא חלום – ומבחינת ספקי התוכנה הוא סיוט: הוא מאפשר לעשות אותה עבודה עם פחות אנשים.

הבעיה היא לא שחברות התוכנה הפסיקו להיות חשובות. להפך. הבעיה היא שהשוק התחיל לפחד שהן נשענות על מודל שמפסיק לעבוד

זוהי מלכודת היעילות. התוכנה משתפרת, הארגון מתייעל, מחלקות מצטמצמות, ופחות עובדים צריכים "כיסא" במערכת. ופתאום, דווקא העובדה שהלקוח מצליח – חותכת את הצ'ק של הספק. פחות עובדים = פחות רישיונות = פחות הכנסות. במילים פשוטות: ה-AI מייתר את העובדים ולכן לא צריך פתאום לקנות המון רישיונות.

ועל זה מתלבש פחד שני, הרבה יותר גדול: הלקוח כבר לא בטוח שהוא חייב לקנות. פעם, אם רצית מערכת לניהול לקוחות או שירות, היית הולך לחברה גדולה ומשלם. היום יותר ויותר מנהלים שואלים את עצמם שאלה שבעבר הייתה נשמעת יומרנית: למה לקנות מוצר מדף יקר, אם אפשר לבנות חלק מהפתרון לבד בעזרת כלי AI – מהר יותר ובזול יותר? גם אם זה לא יקרה מחר בבוקר, עצם השאלה מספיקה כדי להכניס ספק בשוק ההון. וספק, בבורסה, עולה ביוקר.

ואז יש את המילה שהמשקיעים הכי אוהבים: "חפיר". היתרון שמגן על חברה - טכנולוגיה, מותג, קושי לעבור למתחרה. רק שעכשיו, עם סוכני AI חכמים, החפיר מרגיש פחות עמוק. אם עוזר AI יודע לבצע משימות שפעם הצדיקו מנוי יקר, אז מה בדיוק קניתי? את המערכת או את ההרגל? והפחד הזה קיבל טריגר חד כשחברת אנתרופיק הכריזה על כלי חדש בתחום המשפט, והסיפור התפשט מהר: אם זה מגיע למשפט, זה יכול להגיע לעוד תחומים.

וכאן נכנסת ישראל לתמונה. כמו תמיד, בזמן הכי לא נוח. כשוול סטריט מתעטשת, תל אביב כבר מחפשת טישו. חברות טכנולוגיה מקומיות, וגם חברות IT שחיות מהטמעה, רישיונות וכוח אדם, מרגישות את החשד של השוק מהר: אם הלקוחות בעולם קונים פחות, ואם הם מחכים לראות לאן הולכים המחירים והמודלים, אז שוק ההייטק הישראלי שנשען על חברות התוכנה, במיוחד הישראליות כמו מאנדיי, Wix, צ'ק פוינט, NICE ,נמצא בבעיה.

חשוב להגיד: זה לא אומר שהתוכנה מתה. אפילו מנכ"ל אנבידיה ניסה להרגיע ואמר שה AI-תישען על התוכנה הקיימת ולא תחליף הכול מאפס. אבל שוק ההון לא צריך הוכחה שהכול יקרוס. מספיק לו חוסר ודאות קטן לגבי השאלה הכי פשוטה: איך החברה תרוויח בעוד שנתיים-שלוש?

ובסוף, אולי זו כל הדרמה: במשך שנים חברות התוכנה היו כמו חדר כושר עם מנוי. כל עובד הוא "כרטיס כניסה" שמכניס כסף. ה-AI בא ואומר לארגונים: אתם יכולים להרים את אותם משקולות עם פחות אנשים. וברגע שהמשקיעים קלטו את זה, הם עשו את מה שהם תמיד עושים כשהם מפחדים: קודם מוכרים, אחר כך מתחילים לשאול שאלות.

שמישהו כבר ירים את הכפפה ויבדוק איך הוט פועלת

זה לא ייאמן שרק שבועיים עברו מאז שסיפרנו בטור שלנו על גניבת פרטי כרטיסי אשראי שבוצעה בהוט וזיוף חתימה – והנה זה קורה שוב.

במקרה החדש, ניב גילינסקי גילה חיוב של 400 שקל להוט מובייל בכרטיס האשראי של ההורים שלו. הבעיה: הם בכלל לא לקוחות של הוט מובייל. כשהתקשר לברר, הציעו לו לסגור את הוראת הקבע ולהחזיר רק 300 שקל – למרות שהחיוב בוצע זה עתה.

בהמשך התברר לו שעל שם אמא שלו, ובאמצעות כרטיס האשראי של אבא שלו, נפתחו לכאורה שמונה קווי סלולר. לדבריו, בהוט אמרו שלא נעשה שימוש באף אחד מהקווים, אבל במשך שנים ירדו חיובים חודשיים. הסכום המצטבר, לפי החישוב שהוצג לו, הגיע ל-14,740 שקל.

גילינסקי ביקש הוכחה להסכמה של ההורים – הקלטת שיחה או חתימה – אבל לטענתו אין הקלטה ואין חתימה. החשבוניות נשלחו למייל שנראה פיקטיבי, וגם פרטי הנציג שביצע את ההצטרפות לא נמסרו לו.

בהוט הציעו תחילה החזר חלקי (2,000 שקל), ובהמשך העלו את ההצעה ל-5,000 שקל אחרי שהודיע שהוא פונה לתקשורת ולגורמים נוספים. רק אחרי התערבות mako הוט הסכימה להחזיר את מלוא הסכום.

המקרה הזה מצטרף למקרה נוסף שפרסמנו לפני שבועיים: מירב מושקה מאשקלון סיפרה שהתנהלה כמו הרבה צרכנים: נציג מכירות התקשר והציע לה להצטרף להוט אנרג'י, והיא אמרה לו שישלח מסמכים כדי שתבדוק "כשתהיה פנויה". היא לא חתמה על כלום ולא אישרה מעבר. ואז, בלי התרעה מוקדמת, היא ובעלה קיבלו הודעה שהם "נוידו" לספק החשמל החדש, ובמייל הופיעה הודעת "תודה שהצטרפתם".

הבעיה היא לא רק בחברה ספציפית או בנציג ספציפי, אלא בשיטה שמאפשרת לעסקה להתקיים עד שהלקוח יוכיח שהוא לא ביקש אותה

כשהיא פנתה לחברה, נאמר לה שוב ושוב שיש "מסמכים חתומים". אבל לטענתה החתימה במסמך שנשלח אליה אינה שלה ולא של בעלה. מה שהכי הדאיג אותה הוא שהמסמך כלל פרטים אישיים מדויקים שלה (ת"ז, פרטים מזהים), והיא טענה שהם כנראה הגיעו ממערכות הוט שבהן היא כבר לקוחה בשירותים אחרים. לדבריה, גם כששאלה מאיזה מספר נשלח הקישור ואיך בוצעה ההצטרפות, היא קיבלה תשובות לא עקביות ואז "זה בבדיקה".

רק אחרי התערבות mako הוט מסרה שמדובר בנציג של משווק חיצוני שפעל בניגוד לנהלים ופוטר. ובינתיים, כדי לצאת מהסיפור, היא זו שנדרשה לבצע את הפרוצדורה ולהתנייד חזרה לחברת החשמל.

בסוף אי אפשר לא לשאול את השאלה המתבקשת: כששני מקרים כל כך דומים קורים בפרק זמן כל כך קצר, זה כבר לא נראה כמו "טעות נקודתית". זה נראה כמו דפוס שמאפשר להוציא כסף או לבצע ניוד על בסיס פרטים אישיים שקיימים במערכת. בלי הקלטת שיחה, בלי חתימה ברורה, ובלי הוכחת הסכמה אמיתית. אם זה המצב, אז הבעיה היא לא רק בחברה ספציפית או בנציג ספציפי, אלא בשיטה שמאפשרת לעסקה להתקיים עד שהלקוח יוכיח שהוא לא ביקש אותה.

חייבים לשאול: איפה הרשות להגנת הצרכן? למה אין בדיקה רוחבית, למה אין הנחיות מחמירות שיחייבו הוכחת הסכמה חד-משמעית, ולמה לא רואים אכיפה שמרתיעה באמת? מה צריך עוד לקרות כדי שמישהו יגיד "עד כאן" ויקבע כללים ברורים, עם קנסות שמזיזים מחלקות שלמות?

עד שזה יקרה, אי אפשר לסמוך על המערכת שתגן עליכם. ההגנה הכי יעילה היא גם הכי מעצבנת: לבדוק את פירוט כרטיס האשראי באופן קבוע, לחפש חיובים קבועים שאתם לא מזהים, ולשאול מיד שאלות. אם גיליתם חיוב לא מוכר אל תסתפקו ב"החזר חלקי" ואל תקבלו תשובה כללית. תדרשו הוכחת עסקה: הקלטה, מסמך חתום, פרטים מלאים על מי ביצע את ההצטרפות ומתי. ואם אין הוכחה – תתעקשו על ביטול והחזר מלא, ותפנו גם בתלונה מסודרת. כי בסוף, כשזה לא נבדק בזמן, "400 שקל לחודש" הופך בשקט ל-15 אלף.

שביתה חלבית

ביום שלישי השביתו הרפתנים את אספקת החלב למחלבות. בערב אותו יום – אחרי פנייה של שר החקלאות – הם חזרו לעבודה. חצי יום. ובכל זאת, כבר למחרת התפרסמו תמונות של מדפים ריקים ברשתות השיווק. קרפור, רמי לוי ואושר עד הגבילו את המכירה ל-2 עד 4 קרטונים ללקוח.

משהו פה לא מסתדר. חצי יום של שביתה לא אמור לייצר מחסור בחלב. יש מחלבות, יש מחסנים, יש מרכזים לוגיסטיים. קרטון חלב לא נוסע ישירות מהפרה למדף. אז איך זה קרה? שתי אפשרויות. הראשונה: שאין כמעט מלאי חירום, והמערכת כל כך שברירית שחצי יום מספיק כדי לשתק אותה. האפשרות השנייה מטרידה יותר: שדווקא היה מלאי, אבל מישהו העדיף שהמדפים ייראו ריקים. קשה להוכיח, אבל קשה להתעלם מהתזמון.

כשסמוטריץ' מדבר על "שבירת מונופולים" ו"הורדת יוקר המחיה", שווה לשאול מונופול של מי בדיוק הוא שובר, ולידיים של מי הכסף עובר

כי התזמון הזה משרת מישהו. בדיוק באותם ימים דנה ועדת הכנסת ברפורמת החלב של סמוטריץ', הרפורמה שאמורה לשנות מהיסוד את הענף. מה יש בה? ביטול מכסות הייצור, כך שכל רפתן יוכל לייצר כמה שירצה. פתיחת השוק ליבוא חופשי. והכי חשוב: הפחתת המחיר שמשלמים לרפתן ב-15%. התוצאה הצפויה, לפי הערכות הענף: סגירה של כ-400 רפתות, רובן קטנות ובינוניות, רובן בפריפריה.

סמוטריץ' טוען שזה יוזיל מחירים. אולי. אבל השאלה היא למי הכסף ילך. כי כשפותחים את השוק ליבוא, מישהו צריך לייבא. רשתות השיווק, שמדפיהן התרוקנו כל כך מהר, כבר היום מייבאות חלב מפולין ב-5.90 שקל ושומרות לעצמן את המרווח. והמחלבות הגדולות? הן יסתגלו. במקום לקנות מרפתנים ישראלים, הן יהפכו ליבואניות עם תשתית הפצה מוכנה. תנובה ושטראוס לא ייסגרו – הן פשוט ירוויחו ממקום אחר.

במילים אחרות: הרפורמה לא בהכרח תוזיל לכם את הגבינה הצהובה. היא תעביר את הכוח מהרפתנים לרשתות ולמחלבות שהפכו ליבואניות. במקום מונופול ישראלי שאפשר לפקח עליו, נקבל תלות ביבוא שאי אפשר לשלוט בו.

ויש עוד שאלה שאף אחד לא שואל: מה קורה בחירום? במלחמת "חרבות ברזל" רפתות העוטף והצפון המשיכו לספק חלב תחת אש. מי יספק חלב כשהספינה מפולין לא תגיע? כשטורקיה תחליט על חרם נוסף? כשמשבר עולמי יפגע בשרשרת האספקה?

הרפתנים לא קדושים. יש להם אינטרס כלכלי ברור, ואת השביתה הם עשו כדי להגן עליו. אבל כשסמוטריץ' מדבר על "שבירת מונופולים" ו"הורדת יוקר המחיה", שווה לשאול מונופול של מי בדיוק הוא שובר, ולידיים של מי הכסף עובר.