האם באמת תתחילו לשלם מס על כל חבילה שתזמינו מחו"ל

843 ימים של בריחה מאחריות

השבוע, כשסוף סוף משפחתו של רן גואילי סגרה מעגל והביאה אותו לקבורה אחרי 843 ימים, חזרנו אל הימים הראשונים לאחר ה-7 באוקטובר. קשה למצוא תואר אחר לימים האלה פרט ל"ארורים". ההלם, הפחד, מאות המתים שכבר נודע שנרצחו, הנעדרים שהפכו למתים והחטופים שנעלמו בתוך עזה. גם היום, יותר משנתיים אחרי, קשה להאמין שהדברים קרו באמת.

מבחינת נתניהו וממשלתו, עדיף שלא תאמינו שהדברים קרו באמת. ההצהרות המנופחות מגאווה עם החזרת גופתו של גואילי התעלמו מכל מה שכל אחד יכול היה לראות במו עיניו מאז נפרצה גדר המערכת בין עזה לישראל: ממשלה שמסירה מעצמה אחריות, מתעלמת מהצרכים של אזרחיה, דואגת רק לציבור שאותו היא תופסת כנאמן לה, ודורשת מכל השאר להקריב את הכל למענה.

מבקשים שתשכחו את מריחת הזמן בשחרור החטופים. את העסקאות שנקטעו, את ניהול המלחמה כסלוגן במקום כדי להבטיח את ביטחון תושבי ישראל. את העובדה שהמבצע להשבתו של גואילי תוכנן כבר לפני חודש, לפי דיווחו של הכתב הצבאי של mako שי לוי. את הירש גולדברג-פולין, את כרמל גת, את חיים פרי ועשרות חטופים נוספים שאיבדו את חייהם בזמן שבממשלה מנסים למשוך זמן וחולמים על התנחלויות בלב עזה.

ההצהרות המנופחות מגאווה עם החזרת גופתו של גואילי התעלמו מכל מה שכל אחד יכול היה לראות במו עיניו מאז נפרצה גדר המערכת בין עזה לישראל

שבנו אל הדברים שפרסמנו אז, עם דמעות בעיניים, וגילינו שמבחינת הממשלה לא הרבה השתנה. כך כתבנו: "בשורה התחתונה, בדומה מאוד לתחושה ששרתה בשיאו של משבר הקורונה, מתברר שדווקא כן צריך מדינה. צריך בתי חולים מתפקדים, צריך צבא מתפקד, צריך ביטוח לאומי מתפקד, צריך משרד חינוך שדואג לכל התלמידים, צריך משרד תחבורה שישלח אוטובוסים כדי לחלץ את תושבי העוטף, צריך משרד רווחה שידאג לצרכים של מי שלא מסוגל לדאוג לעצמו. במקומם קיבלנו שורה של מתנדבים ארוכה שמורכבת באמת מכל שכבות האוכלוסייה שראתה שאיש לא דואג לה, ולכן היא דאגה לעצמה. זה מרגש, זה מחמם את הלב וככה לא נראית מדינה מתפקדת".

הכשל המוסדי הזה לא תוקן. מלחמות אמורות להיות השעה שבה מנהיגים מתעלים לגודל השעה, אבל נתניהו וחבורת שריו בחרו לא להתעלות, אלא להסית. כל מטרה לגיטימית כל עוד היא משרתת את ההישרדות הפוליטית, ואת הרחבת הפילוג שמונע מאזרחים להסיק מסקנות בקלפי. אף אחד מהמשרדים שלא תפקדו אז לא מתפקד כראוי גם היום. לא מאמינים? תשאלו את תושבי קריית שמונה. אלה שנשארו בעיר, לפחות.

האם הפטור ממע"מ יבוטל לגמרי?

רק בישראל אפשר להפוך פטור ממע"מ לסאגה טלוויזיונית. פרק ראשון: "בשורה לצרכנים", הכפלת הפטור ביבוא אישי מ-75 ל-150 דולר. פרק שני: היבואנים בוכים, "אתם הורסים את העסקים הקטנים". פרק שלישי: כל התעשייה עומדת על הרגליים האחוריות, הפגנות ואיומים. פרק רביעי: הח"כים נזכרים (בבחירות, לא בכם באמת) ואומרים "טעינו, צריך לבטל לגמרי את הפטור ממע"מ". כלומר, אם כבר עושים תיקון, למה לא להפוך אותו להוצאה להורג.

הנה מה שצריך לדעת כדי להבין למה אתם מקבלים סחרחורת בקופה של עלי אקספרס: עד לא מזמן היה פטור ממע"מ על יבוא אישי עד 75 דולר. ואז אושר צו שמכפיל את התקרה ל-150 דולר, מהלך שנמכר לציבור תחת הסיסמאות של סמוטריץ', יוזם הפטור: "הקלה ביוקר המחיה", "יותר תחרות", "יותר זול", יחד עם עקיצה כלפי שר הכלכלה ניר ברקת, שכביכול לא מסוגל לעשות כלום בעצמו.

עכשיו, אחרי שהצו כבר אושר, הגיעה השבוע גם ישיבת חירום בכנסת: נציגי איגוד לשכות המסחר וכ-50 בעלי עסקים קטנים התכנסו עם ח"כים מהליכוד והפעילו לחץ להעלות את ביטול הצו לדיון והכרעה במליאה, בהמשך להחלטות ולדיונים בוועדת הכספים. הם הציגו נתונים על "פגיעה אנושה" בתחרות מול אתרי סחר מחו"ל ודרשו להפסיק את "האפליה לרעה" של הקמעונאי הישראלי.

וכאן מגיע הרגע הטלוויזיוני המושלם: שחר תורג'מן, נשיא איגוד לשכות המסחר, מצטט לשר האוצר את שר האוצר. הוא מזכיר לסמוטריץ' את תגובת משרדו מיולי 2025 לדו"ח מבקר המדינה, שבה נכתב, בתמצית, שהרחבת הפטור צפויה להעמיק פגיעה בתחרות הוגנת, ליצור עיוות מס, לפגוע בענפים, לצמצם משרות ולפגוע בפריון ובשכר. מועצת חכמי חלם.

כשמשנים כללים בקצב של טרנדים, פוגעים גם בעסקים וגם בצרכנים. אף אחד לא יכול לתמחר, לתכנן מלאי או להזמין סחורה כשהכל תלוי במצב רוח פוליטי

ח"כ אלי דלל כבר לא מתבלבל בין "רפורמה" לבין "תמרון": מבחינתו זו לא רפורמה אלא מהלך "פופוליסטי", שלא התייעצו עליו מספיק, ו"כולם במערכת התנגדו לו". יו"ר ועדת הכספים, ח"כ חנוך מילביצקי, מוסיף שמבחינתו חייבים להעלות את זה למליאה ושגם הקואליציה וגם האופוזיציה נגד הסיפור – ועל הדרך משגר עקיצה לסמוטריץ': "אין מילה אחת שלו שהוא עמד בה".

אבל הציניות האמיתית לא יושבת בשאלה מי צודק עקרונית – הצרכן או הקמעונאי. היא יושבת בזה שמדינת ישראל מתנהגת כאילו מדיניות מס היא סטורי באינסטגרם: מעלים, מורידים, מוחקים, משחזרים. פעם "יוקר המחיה" הוא הדגל, פעם "העסקים הקטנים" הם הדגל, ובסוף כולם רודפים אחרי אותו דבר: כותרת מהירה.

זה פחות עניין של 75 או 150 – זה עניין של יציבות. כשמשנים כללים בקצב של טרנדים, פוגעים גם בעסקים וגם בצרכנים. אף אחד לא יכול לתמחר, לתכנן מלאי או להזמין סחורה כשהכל תלוי במצב רוח פוליטי. ובישראל, מצב רוח פוליטי הוא המטבע הכי נזיל בשוק.

ובזמן שהכנסת מתווכחת על "תחרות הוגנת", הצרכן הישראלי כבר הפנים מסר אחד: אם בארץ יקר ואם הכללים משתנים כל שני וחמישי, אנשים יעשו בדיוק מה שהם עושים תמיד – יחפשו איפה יותר משתלם, גם אם זה אומר להזמין מוקדם ולקחת סיכון. במילים אחרות: אפשר לבטל פטור, אפשר להכפיל פטור, אפשר לאפס פטור – אבל כל עוד המדינה משדרת חוסר יציבות, היא מייצרת שוק שמגיב בפאניקה צרכנית ובפאניקה עסקית בו-זמנית.

אז מה עכשיו? כרגע, אחרי הלחץ וההצהרות, הכיוון הוא להביא את ביטול הצו למליאה. ואם לשפוט לפי התיאבון שנפתח, זה לא ייעצר ב-150 שחזר ל-75 – יש מי שכבר מכין את השלט לפרק הבא: אפס.

ובדיוק בגלל זה שווה לקרוא את הכתבה שממחישה איך "פטור עד 150 דולר" כבר הפך לשחקן מרכזי בהחלטות קנייה של משפחות – במיוחד רגע לפני פורים. שושי זוהר והטרנדים מול מקס סטוק והמחירים הזולים, כשמעל הכול מרחפת השאלה: לא שווה יותר להזמין מעליאקספרס? התשובה, אם יש לכם זמן, אז בינתיים לפחות, כן.

כל האירועים הכלכליים הדרמטיים של השבוע בפסקה אחת

ביום רביעי הבנק המרכזי של ארה"ב עשה את הדבר הכי משעמם שאפשר לעשות מול שוק שמכור לדרמה: הוא לא הוריד ריבית. הוא פשוט השאיר אותה בטווח של 3.5%-3.75% ושחרר לעולם עוד הודעה בסגנון "נמשיך לעקוב אחרי הנתונים", שזה תרגום אמריקאי מנומס ל"אל תשאלו אותנו שוב".

משם, וול סטריט עשתה את הדבר הכי צפוי שאפשר לעשות כשהריבית לא מספקת עלילה: היא רצה לדוחות. שלוש מתוך שבע החברות הכי גדולות בבורסה האמריקאית ובשווקים העולמיים דיווחו אתמול תוצאות שנתיות. טסלה שחררה תוצאות וגרמה לשוק להמשיך להתנהג כאילו מדובר בדת ולא במניה. מיקרוסופט שוב הראתה למה היא מכונת כסף עם ענן, רק שהפעם הסיפור היפה קיבל כוכבית של "אנחנו הולכים לשפוך המון כסף על דאטה-סנטרים". ומטא נתנה מספרים שמספיקים כדי לסנוור – ואז הזכירה לכולם שהמסיבה הזאת מגיעה עם חשבון חשמל בגודל של מדינה בינונית.

אבל בזמן שכולם דיברו טסלה-מיקרוסופט-מטא, הסיפור האמיתי התגנב מהדלת הצדדית: שער הדולר. כי זה הקטע הכי ישראלי שיש – אתם יכולים לראות נאום של פאוול, דוח של ענקית טק ואפילו כותרת על "שיאים", ובסוף מה שהכי מדבר אלינו זה האם יוזילו לנו את המחירים בסופר. בימים האחרונים הדולר מול השקל כבר סביב 3.08, וברמות כאלה פתאום הספרה "3" לא נראית כמשהו בלתי אפשרי.

איך הגענו לשם? כי הדולר היום הוא בעיקר מצב רוח גיאופוליטי. בעולם, מדד הדולר (DXY) נפל לרמות של שפל של כמה שנים, והטריגר היה לא רק מספרים אלא אמירה: טראמפ שידר שהוא לא מוטרד מהיחלשות המטבע, וכשנשיא אומר "הכול מעולה" בזמן שהמטבע צונח – השוק עושה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות מול פוליטיקה: הוא מחפש אלטרנטיבות.

שוק יכול לחיות עם ריבית יציבה, אבל הוא לא אוהב חוסר ודאות. וכשהדולר נחלש בזמן שהריבית תקועה, זה סימן שהמשקיעים מודאגים מארה"ב

וכאן מגיע החלק שכולנו אוהבים, כי הוא נוגע איפה שכואב: מה זה אומר לנו, הצרכנים. דולר חלש עושה לנו תחושה של "מבצע" גם כשאין מבצע. אם עד עכשיו אמרנו לכם השוו מחירים לארה"ב ותראו אם שם יותר זול – עכשיו זה בגדר חובה. מנויים דיגיטליים לאתרים בחו"ל יורדים קצת בשקלים גם אם אף אחד לא טרח לספר לכם, וחופשות שמחירן בדולר יורדות גם הן – לא הנחה דרמטית, אבל כזו שמצטברת בדיוק בנקודות הכי מעצבנות: מזוודה, מלון, השכרת רכב. זה לא אומר שמחר הסופר יוריד מחירים – בישראל לצערנו המדפים לא מתרגשים משער חליפין כמו שהלב מתרגש ממנו – אבל זה כן אומר שהצרכן מרגיש שהוא סוף סוף ניצח משהו קטן. ולישראלי, "משהו קטן" זה כבר אירוע.

מצד שני, בדיוק באותו רגע שבו אתם מרגישים חכמים כי שילמתם פחות שקלים על מוצר בדולרים, מישהו אחר מרגיש פחות חכם: מי שמכניס הכנסות בדולר ומשלם משכורות בשקל. זה המקום שבו "איזה כיף, הדולר יורד" הופך מהר מאוד ל"רגע, למה התקציב שלי לא מסתדר". חברות בינלאומיות פתאום משלמות יותר כסף לעובדים בישראל. יצואנים, כולל ההייטק והמגזר הביטחוני שמכניס מיליארדים של מיסים למדינה – פתאום מכניסים פחות. ולכן, אם הדולר באמת ימשיך להיחלש, זה לא יהיה רק סיפור של צרכנות – זה יהיה גם סיפור של רווחיות, של תמחור, ושל איך המשק הישראלי מתמודד עם שקל שמתחזק בזמן שהעולם לא בדיוק רגוע.

ובגלל זה, כל השיח על "הריבית לא ירדה אתמול" הוא כמעט הסחת דעת. כי שוק יכול לחיות עם ריבית יציבה, אבל הוא לא אוהב חוסר ודאות. וכשהדולר נחלש בזמן שהריבית תקועה, זה סימן שהמשקיעים מסתכלים מעבר ואומרים לעצמם: משהו לא טוב הולך לעבור על ארה"ב.

אז כן, טסלה תמשיך לגרום לאנשים להאמין, מיקרוסופט תמשיך למכור ענן, מטא תמשיך לשרוף מיליארדים כדי לקנות עתיד, והפד ימשיך להצביע על "נתונים". אבל בישראל, בינתיים, המדד הכי מעניין נמצא בשאלה הכי קטנה: כמה שקלים שווה דולר אחד. כי אם יש משהו שמפעיל פה צרכן מהר יותר מכל רפורמה – זה הרגע שבו הוא מרגיש שהמחיר "עוד רגע" ישתנה.

אם כל העסקאות יצאה מהנמל. ישראל עדיין על הרציף

ביום שלישי, בעוד ישראל עסוקה בהמתנה דרוכה לראות אם תיגרר למתקפה על איראן, קרה משהו שכדאי לשים לב אליו: הודו והאיחוד האירופי הודיעו על מה שמכונה "אם כל העסקאות" – הסכם סחר היסטורי שעדיין צריך לעבור אישור סופי, אבל הכיוון ברור. נשיאת הנציבות האירופית ונשיא המועצה האירופית הגיעו לניו דלהי והתייצבו במרכז מצעד יום הרפובליקה ההודי. כשאירופה שולחת את הדרג הבכיר ביותר שלה לחגיגה לאומית הודית, כדאי לשים לב למה היא מנסה לקנות: גישה לשוק של 1.4 מיליארד צרכנים, שרשרת אספקה חלופית לסין ושותפות עם הכלכלה הצומחת הגדולה בעולם. הסחר בשירותים בין השתיים כבר עומד על 83 מיליארד דולר בשנה.

למה זה צריך לעניין אותנו? כי ישראל אמורה להיות חוליה מרכזית במסדרוןIMEC , הנתיב היבשתי שיקשר את הודו לאירופה דרך המפרץ והים התיכון. הרעיון פשוט: לקצר זמני הובלה ב-40%, לחסוך עד 93% מעלויות ההובלה לעומת הנתיב הימי. נמל חיפה, שנרכש על ידי קבוצת אדאני ההודית, אמור להיות השער לאירופה.

בלי הרחבה מסיבית של התשתיות, הסחר ההודי-אירופי עלול פשוט לעקוף אותנו – דרך טורקיה, דרך סוריה, דרך כל מקום שיטרח להתארגן

אבל יש בעיה: נמל חיפה מסוגל להתמודד עם 30 מיליון טון סחורות בשנה. נמל ג'בל עלי באמירויות? 90 מיליון. נמלי מצרים? 180 מיליון. בלי הרחבה מסיבית של התשתיות, הסחר ההודי-אירופי עלול פשוט לעקוף אותנו, דרך טורקיה, דרך סוריה, דרך כל מקום שיטרח להתארגן.

ויש עוד בשורה פחות טובה לכלכלה הישראלית: ההסכם נותן להודו גישה חופשית לשוק התרופות האירופי, ששווה 572 מיליארד דולר. "בית המרקחת של העולם" נכנסת באגרסיביות לתחום הביו-סימילארס, גרסאות זולות של תרופות ביולוגיות מורכבות, עם צפי לצניחת מחירים של עד 70% בטיפולים מתקדמים. יצרניות התרופות הישראליות, שחיו יפה מהגנריקה, עומדות לגלות שהיתרון היחסי שלהן באירופה נעלם.

נכון, משרד הכלכלה שלנו כבר נפגש עם ההודים לשיחות טרום-משא ומתן. יש לנו הסכם השקעות בילטרלי ייחודי. יש פוטנציאל להפוך ל"צומת דאטה ואנרגיה" במסדרון, לספק את המעטפת הטכנולוגית – סייבר, פינטק, AI – לשרשרת הערך ההודית-אירופית.

אבל פוטנציאל זה לא מדיניות. בזמן שהודו ואירופה חותמות על הסכמים, אנחנו עסוקים בחוק הג'ובים ובמינוי מקורבים לחברות ממשלתיות. הרכבת יוצאת מהתחנה. השאלה היא אם מישהו בירושלים בכלל שם לב.