המספרה נסגרה - העובדת תפוצה בכ-362 אלף שקל

ספרית מבוגרת קיבלה יום בהיר אחד, בתום כ-18 שנות עבודה במספרה, הודעה חד-צדדית ממעסיקה כי המקום הולך להיסגר – דבר שיגדע באחת את מקור פרנסתה. היא לא שתקה והגישה תביעה לבית הדין לעבודה בתל אביב, אשר התקבלה לאחרונה: השופטת הבכירה רווית צדיק קבעה שהתובעת זכאית לכ-362 אלף שקל, בין היתר בגין פיצויי פיטורים וסיום העסקה שלא כדין, בהיעדר שימוע.

התובעת עבדה במספרה של הנתבע, כקוסמטיקאית וספרית, החל משנת 2005 ועד לשלהי 2022, אז נסגר העסק – לטענת בעליו בשל קשיים כלכליים, בפרט על רקע מגפת הקורונה. בתביעתה סיפרה העובדת כי הועסקה באופן אינטנסיבי למשך 58 שעות בשבוע, אך מבלי ששולמו לה זכויות סוציאליות כנדרש.

בין היתר דרשה העובדת בתביעתה גמול שעות נוספות, דמי הבראה והפקדות פנסיוניות שלטענתה לא קיבלה ממעסיקה לשעבר. כמו כן תבעה ממנו פיצויי פיטורים לצד פיצוי על פיטוריה שלא כדין, בהיעדר שימוע: לגרסתה כשבועיים טרם סגירת המספרה קיבלה הודעה חד-צדדית מהנתבע כי העסק עומד להיסגר, וזאת ללא שימוע או מכתב פיטורים, ומבלי שניתנה לה הודעה מוקדמת כנדרש.

מנגד טען בעל המספרה כי סגירתה הייתה בגדר החלטה עסקית - על רקע ירידה בהיקף הלקוחות וגילו המתקדם (80) - שככזו אינה מצריכה שימוע. בפרט לאחר הקורונה, סיפר הנתבע, חלה הידרדרות במצב העסק, בגינו לא ניתן היה להמשיך ולהפעילו. "לא מדובר במהלך פתאומי", הדגיש, "אלא סופו של עסק ותיק שמיצה את יכולתו להתקיים, והדבר נעשה לאחר התייעצות עם התובעת ובהסכמתה".

שיתוף לחוד ושימוע לחוד

אבל השופטת צדיק חידדה כי גם במצבים של סגירת עסק משיקולים כלכליים, על המעסיק לערוך שימוע לעובדים הגם שבהיקף מצומצם מהרגיל. "העובדה כי הנתבע שיתף את התובעת ברצונו לסגור את העסק אינה גורעת מחובתו לערוך שימוע. אף אם מדובר בשיקולים כלכליים אשר אינם קשורים לתפקוד התובעת, הנתבע אינו פטור מניהול הליך שימוע הוגן ובתום לב", הבהירה.

לפיכך נקבע כי התובעת זכאית לפיצוי בגין פיטוריה שלא כדין, זאת לצד פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת בשל סיום העסקתה החד-צדדי בתום 18 שנות עבודה. בתוך כך קיבלה השופטת את טענותיה לאי-תשלום זכויות סוציאליות שוטפות במהלך תקופת עבודה, כגון הפקדות לפנסיה ודמי הבראה. גם בגין מסירת תלושי שכר פיקטיביים נקבע שעל הנתבע לפצותה.

ואולם נדמה כי הרכיב הבולט ביותר בהקשר זה הינו גמול השעות הנוספות. השופטת קיבלה את גרסת העובדת כי הועסקה בימים ראשון עד חמישי למשך עשר שעות ביום, מ-6 בבוקר עד 4 אחר צהריים, וכי בימי שישי עבדה שמונה שעות, מ-6 בבוקר עד 2 בצהריים – ובסך הכול 58 שעות שבועיות, באופן הגורר חיוב תשלום שעות נוספות אשר למסקנתה לא בוצע.

בסיכום העניין חייבה השופטת את בעל המספרה לשלם לתובעת, בגין סגירת העסק, זכויות סוציאליות בהיקף של 342,175 שקל, זאת בתוספת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 שקל.

• ב"כ התובעת: עו"ד עינבר קלבנסקי
• ב"כ הנתבע: עו"ד ליאת פייגל ואח'

עו"ד מאירה צדוק עוסק/ת ב- דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.