אף שסילקה את בעלה מהבית: תקבל חלק מהכתובה
בית הדין הרבני הגדול התרשם שהאישה ביקשה להגן על עצמה מפני האיש, כך שאין להחשיבה כ"מורדת" המפסידה כתובתה

אישה שסילקה את בעלה מהבית תקבל שליש מכתובתה – כך קבע בית הדין הגדול בירושלים. הרבנים אברהם שינדלר, ציון לוז-אילוז ויגאל לרר הפכו את החלטת האזורי להחשיב את האישה כ"מורדת" המפסידה כתובתה. הם התרשמו כי הלכה למעשה, מטרתה הייתה להגן על עצמה מפני התפרצויות הזעם של בעלה, בעודה ממשיכה לבקרו במחסן הצפוף שאליו עבר.
בנובמבר אשתקד דחה בית הדין האזורי את תביעת האישה לחיוב בעלה לשעבר בכתובתה המלאה, בסך 120 אלף שקל. בפסק הדין נקבע ש"ברור מתוך דברי הצדדים כי האישה הביאה ליציאת האיש מהבית, והיא גם מנעה ממנו מלחזור עד שיקבל טיפול". בנסיבות אלה נקבע שהיא "מרדה בבעלה", וזאת מבלי שהוכחה סיבה מוצדקת לכך – ועל כן הפסידה כתובתה.
במסגרת ערעורה תקפה האישה את הגדרתה כ"מורדת". היא סיפרה על אלימות שהופנתה אליה מצד בעלה, בגינה ביקשה ממנו לצאת מהבית ולחזור רק לאחר קבלת טיפול. לצד הסיבה המוצדקת, לשיטתה, לדרישת העזיבה, וחרף יחסו האלים - סיפרה המערערת כי המשיכה לבקר את בעלה במחסן הצפוף שאליו עבר, לפחות פעמיים בשבוע, ואף לקיים עמו יחסים שם, כאשר הדבר הופסק רק לבקשתו.
לא חד-משמעי
ואכן, טענותיה כבדות המשקל של האישה נפלו על אוזניהם הכרויות של דייני הערעור. הם כתבו ש"לאחר שמיעת דברי הצדדים, ולאחר העיון בחומר שבתיק ובפרוטוקולים השונים - לא נוכל שלא לקבל את טיעוני האישה, לכל הפחות בהקשר זה שלא ניתן להגדיר באופן חד-משמעי את התנהגותה כ'מורדת' שמפסידה כתובתה".
על רקע טענתה כי למרות האלימות שלכאורה הופנתה אליה, בחרה שלא להזניח לגמרי את חיי הנישואים והמשיכה לבקר את בעלה במשכנו החדש והקטן, קבעו הדיינים שאין להדביק למערערת את התואר ההלכתי הגורם להפסד כתובתה. "אישה שכזו, לכאורה, אינה מורדת לא מתשמיש ולא ממלאכה, ואינה מורדת אלא מהנכונות לאפשר לאיש להתעמר בה", הדגישו.
גם העובדה שלא מדובר בסילוק הבעל מהבית לצמיתות, אלא בבקשה שיעזוב זמנית עד שיקבל טיפול מתאים, נזקפה לטובת האישה במסגרת ערעורה. הדיינים חידדו שדרישה "לפירוד זמני שכזה, עד שיעבור זעם" אינה נופלת בהכרח להגדרה ההלכתית של "מרידה", לעניין הפסד כתובה. הם הביעו חשש, בהקשר הזה, למדרון חלקלק בדמות הפיכת כל אישה המתווכחת עם בעלה ל"מורדת".
אלא שלמרות קבלת טענות האישה במישור העקרוני, הדיינים קבעו שאין הצדקה, בנסיבות העניין, לפסוק לטובתה את מלוא הכתובה, אלא יש ללכת בדרך הפשרה. בסופו של יום נקבע כי המערערת תקבל שליש מהכתובה, כלומר 40 אלף שקל, בתוך שלושה חודשים ממועד פסק הדין.
- ב"כ המערערת: עו"ד יהודה אבלס
עו"ד רעות בר עוסק/ת ב- דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.