לא כל ריב על הילדים צריך להגיע לבית המשפט

אחת התלונות השכיחות אחרי פרידה היא שההורה השני "עושה דברים לא נכון". הוא נותן יותר מדי זמן מסך. היא לא מקפידה על שעת שינה. הוא מאפשר לילד לאכול לא בריא. היא לא בודקת מה הילדה רואה בטלפון. לפעמים הוויכוח נוגע לחוג מסוים, לבילוי עם חברים, לסגנון חינוך, כללי התנהגות בבית או להרגלי שינה.

אלה לא עניינים שוליים מבחינת ההורים. להפך: דווקא הדברים הקטנים של היום-יום נוגעים לא פעם בלב ההורות. כל הורה מביא איתו תפיסת עולם, פחדים, ניסיון חיים וגבולות אחרים. הבעיה מתחילה כאשר כל הבדל כזה מתורגם מיד לטענה משפטית: בקשה לחייב את ההורה השני לעשות דבר מה, לאסור עליו התנהגות מסוימת או לקבוע עבורו כיצד עליו לנהל את הזמן שלו עם הילדים.

לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. האחריות ההורית אינה נעלמת בגירושין. החלטות מהותיות בענייני הילדים - למשל בענייני חינוך, בריאות, טיפול רגשי, מעבר מסגרת או סוגיות משמעותיות אחרות – אמורות להתקבל בהסכמה גם אחרי הפרידה. כאשר אין הסכמה, בית המשפט לענייני משפחה מוסמך להכריע.

אבל מכאן לא נובע שכל מחלוקת הורית צריכה להפוך להליך משפטי. יש הבדל בין החלטה מהותית לבין ניהול שגרת החיים של הילד בזמן שהוא נמצא אצל אחד ההורים. כאשר מדובר בטיפול רפואי משמעותי, חיסונים, טיפול תרופתי, אבחון, מסגרת חינוכית או מעבר מקום מגורים – במקרים רבים אכן יש מקום להסדרה ברורה, ולעיתים גם להכרעה שיפוטית. אלה החלטות שעשויות להשפיע על חייו של הילד לאורך זמן, ולכן טבעי שהן לא יישארו להחלטה חד-צדדית של אחד ההורים.

לעומת זאת, כאשר מדובר בשאלה אם הילד ילך לישון בשמונה וחצי או בתשע, כמה זמן יצפה במסך, אם יאכל בערב פסטה או סלט – התמונה שונה. יכולים אמנם להיות מקרים חריגים שמצדיקים התערבות, למשל כאשר ההתנהלות מסכנת את הילד או פוגעת בו באופן ממשי, אבל לא כל פער בסגנון ההורות הוא עילה לצו שיפוטי.

בין דאגה לשליטה

במקרים רבים ההורה שפונה לבית המשפט באמת מודאג, ולא בהכרח פועל מתוך נקמנות או רצון להטריד. לעיתים הוא פשוט משוכנע שהדרך שלו מגינה טוב יותר על הילד. אלא שבית המשפט לא אמור להפוך למפקח קבוע על כל החלטה הורית יומיומית. תפקידו אינו לקבוע תפריט שבועי, לנהל שעות מסך או להחליף את שיקול הדעת של כל הורה בכל ערב שבו הילד נמצא אצלו.

לא תמיד קל להבחין בין דאגה אמיתית לשלום הילד לבין פער רגיל בסגנון ההורות. יש התנהגויות שנראות להורה אחד נורמטיביות לגמרי ולהורה השני מסוכנות או לא אחראיות. כך, בתיק שבו ייצגתי אב, ביקשה האם לאסור עליו לאפשר לבנם בן ה-10 לחזור מבית הספר באוטובוס. טענתי כי בנסיבות אותו מקרה הילד מסוגל לכך, וכי לא מדובר בהתנהלות חריגה שמצדיקה התערבות שיפוטית. בית המשפט קיבל את עמדתי. זה לא אומר שכל נסיעה עצמאית של ילד מתאימה בכל מצב, אלא שלפני שפונים לבית המשפט צריך לבחון אם מדובר בסיכון ממשי לילד או בפער סביר בין תפיסות הוריות.

ההבחנה הזו חשובה גם לילדים עצמם. כאשר ההורים אינם מבחינים בין מחלוקת מהותית לבין מחלוקת על סגנון הורות, הילדים משלמים מחיר. הם עלולים להרגיש שכל מה שקורה בבית אחד נבחן לאחר מכן על ידי ההורה השני, ושהם נגררים לתוך הסכסוך בין ההורים גם בלי שהתכוונו לכך. במצב כזה, ההליך המשפטי לא תמיד מצמצם את הסכסוך, ולפעמים עלול רק להחריף אותו.

אני לא אומרת שהורה צריך להתעלם מכל דבר שמדאיג אותו. כאשר יש חשש להזנחה, סיכון, פגיעה רגשית ממשית או החלטה חד-צדדית בנושא מהותי, בהחלט צריך לעצור, לבדוק ולפעול. אבל לפני שמגישים בקשה לבית המשפט, כדאי לשאול שאלה פשוטה: האם מדובר בעניין מהותי שנוגע לטובת הילד, או בניסיון לגרום להורה השני לנהוג בדיוק כמוני?

הורות אחרי פרידה מחייבת מידה מסוימת של ויתור על שליטה. כל עוד הילדים בטוחים, מטופלים ואינם נפגעים, ייתכן שיהיו להם שני בתים עם כללים מעט שונים. זה לא תמיד נוח, לפעמים זה אפילו מרגיז, אבל במקרים רבים זו המציאות הבריאה יותר: לא שני בתים שמתנהלים אותו דבר, אלא שני הורים שמצליחים לא להפוך כל פער ביניהם למאבק בבית המשפט.

• עו"ד ומגשרת רונית מר עוסקת ב- דיני משפחה