"עד היום הרעש של פלאש נשמע לי כמו ירייה"

משי קלינשטיין סובלת מ"תסמונת המתחזה" – תסמונת התוקפת אנשים מוצלחים שלא ממש מאמינים שהם כאלה. כשהם מגיעים להישגים, הם בדרך כלל יחושו מעט מפוחדים, כאילו בכל רגע תיתלש המסיכה וכולם יבינו שהייתה כאן התחזות מתוחכמת. "לא שמעתי על ההגדרה הזו אבל את צודקת, זו אני", היא מודה בפניי כשאני מספרת לה על התופעה, "לא מזמן ביקשו ממני להעביר סדנה לחיילים, ואמרתי - איך אני אעביר? מי אני, אני בת שלוש, מה כבר עשיתי? מה יש לי לתת ולתרום?. אני לא מרגישה שעברתי מספיק כדי להשיג את מה שהשגתי. יש לי עוד הרבה לעבור".

זה נשמע כמו חוסר בטחון קיצוני.
"אני מאוד חסרת בטחון, אבל אני חושבת שזה חלק מהמקצוע. הרי כולנו נמצאים על הבמה בשביל אישור מהקהל, לא בשביל עצמנו, אחרת היינו ממשיכים להופיע מול המראה בבית. אפילו אמא שלי, עם כל הניסיון שלה, עדיין מתרגשת וטיפה מפחדת לפני משהו חדש. אין לה עור של פיל. ולדעתי לא טוב שלאמן יהיה עור כזה, אנחנו חייבים להיות חשופים ורגישים, לא קשים כמו סלע. אף אחד לא יתעניין בנו אם נהיה כאלה".

תפקיד החלומות שעליו היא מדברת הוא מריה ב"סיפור הפרברים", המחזמר המוצלח של הקאמרי שהכניס את משי היישר למצבת השחקנים הנחשקים של התאטרון הרפרטוארי, לתוך ביקורות מפנקות, שרפררו לאיכות הבמתית ודמיונה הפיזי לאמה, ריטה, לצד הכשרון המוזיקלי הניכר שקיבלה מאביה, רמי קלינשטיין. ההצלחה ממשיכה עכשיו במחזמר נוסף, "היירספריי", בהפקת מאור מימון ("סינדרלה"), בו היא מככבת בימים אלו. אבל למרות שמבחינת קריירה היא הצליחה לפרוש כנפיים ולצאת מהקן, בכל מה שקשור לחיים הפרטיים שלה, היא מעדיפה להישאר קרובה לאמא. לאחר גירושי הוריה עברה משי עם אמה ואחותה נועם בת ה-15 לבית אחר בשכונת צהלה בתל אביב בה גדלה, שעה שאביה מגדל משפחה חדשה ברמת השרון עם אשתו השנייה אלכס אילן, ושני ילדיהם הקטנים. אנחנו יושבות בבית הבנות הזה - חם, צבעוני, מזמין, נטול סממני נובורישיות. אמא, בחזרות למופע החדש שלה, היא לדברי משי נותנת הטון לוויב הכללי. "זה תמיד היה בית של בנות, גם כשאבא היה כאן", צוחקת משי, "יש לי פה לופט משלי למעלה, אז אני לא ממהרת לעזוב, אני מאמינה שאעזוב רק כשאגור עם בן זוג".

אנשים אומרים לי שהם זוכרים מה הם עשו ברגע שנולדתי

בגיל 25, כשרבים מחבריה נאבקים על הגדרה עצמית והתווית מסלול החיים שלהם – משי עוד נאחזת בילדות, גם אם היא לא תמיד הייתה פשוטה. למרות הניסיונות לשמור על חיים נורמלים ככל האפשר, התקשורת תמיד הייתה שם כדי להזכיר למשי שהוריה הם לא סוכן ביטוח ומזכירה רפואית. "עניין התקשורת תמיד היה אישיו בחיים שלנו", היא משחזרת, "היו שנים שהפפראצי היה בשיאו, צלמים נמצאו בכל מקום שהלכנו אליו. זה לא כמו היום, שעם האינסטגרם הפכנו לפפראצי של עצמנו. ממש היה צריך להתחבא, ואני זוכרת את עצמי מפחדת, בוכה, ממש בורחת מהם. אמא שלי עשתה פעם תאונה בגלל פפראצי, זה דברים קשים. עד היום הרעש של פלאש נשמע לי כמו ירייה".

הניסיון לשמור על ילדות אנונימית הגיע במקביל להכרה שהגנטיקה עשתה את עבודתה, ומשי, כמו אמה – שרה מאז שהיא זוכרת את עצמה. "זה לא ממש מפתיע לאור זה שגדלתי על ארגזים בהופעות של אבא ואמא", היא אומרת, "רציתי ללכת לתכניות כמו בראבו, לשיר בטלוויזיה, אבל ההורים לא הרשו לי". פתרון הביניים היה קריירה מרשימה בדיבוב. משי היא הדמות שעומדת מאחורי הקולות האיקוניים של מואנה והנסיכה רפאנזל, אפילו אליס בממלכת הפלאות – מה שאפשר לה ללכת עם ולהרגיש בלי. "זה כיף שיש ילדים שגדלו עלי, אבל לא מזהים אותי ברחוב. עדיין המחמאות הכי כיפיות שאני מקבלת זה על דיבוב", היא אומרת בחיוך.

עם השנים למדה להשלים עם המציאות. "אני הכי ילדת דיסני. בגיל 16 כשנפרד ממני האהבה הראשונה שלי כי הוא התאהב במישהי אחרת, בכיתי כמו מטורפת ואמרתי שאני אמות לבד. היו אומרים במשפחה שאני כמו דודה שלי, מיטרה, שהייתה מסוגלת להתאהב בעץ, אבל היום אני רואה דברים אחרת. אני חושבת לפעמים שאולי אין סיבה להתחתן. אבל אז אני אומרת לעצמי – 'למה לא? למה לא להתחתן ולמה לא להתגרש?' זה קשה, אבל גם לעבוד ולקום בבוקר זה קשה. קשה להיות מאושר. אבל אני לא מוותרת".

"מגיע להם להיות מאוהבים ואהובים", פוסקת משי, "אלכס מהממת, היא לא מתנהלת כמו אמא שלי אלא כמו חברה, והיא האדם הכי מצחיק בעולם. ואני הכי שמחה בעולם שאמא מאושרת ושטוב לה".

איך היא הכירה את צ'רלי, בשידוך?
"כן. יש לה הצעות כל הזמן, אבל היא לא קלה להשגה. כל השנים כנראה לא הגיע האדם המעניין מספיק".

זה מה שהיא רצתה, מישהו מעניין?
"היא רצתה הרבה דברים, הייתה רשימה מפורטת, ובאמת מגיע לה הכי טוב. בסופו של דבר, הגירושים האלה הם משהו שאני מודה עליו. זה הביא את כולנו למי שאנחנו היום. זה ביגר אותי, פתח לי את עולם הרגשות, את החברות, ראיית האחר. הייתי מאוד סגורה לפני. המקום המשפחתי היה נורא קדוש ופתאום משהו נפתח לטובה".

אני לא סובלת אודישנים, זה אפילו קצת משפיל

בצבא התקבלה ללהקת חיל חינוך. עוד באודישנים הרגישה שיש זרקור בלתי נראה, שמסמן אותה מהשאר, או יותר נכון שלט מהבהב עם הכיתוב "ציפיות!". "בדיוק השבוע ישבתי בהופעה של רג'ינה ספקטור ליד אוהד חיטמן ושנינו נזכרנו איך הוא היה בוחן באודישנים ללהקה. אני עוד זוכרת איך הוא צרח עלי שם כי לא שרתי בזמן, אני משוכנעת שהוא לא היה צורח על אף אחת אחרת כמוני. סגרנו מעגל וצחקנו על זה, אני חולה עליו. אבל ככה זה, אנשים מצפים ממך לדברים".

נשמע כמו משא לא קל לסחוב על הכתפיים.
"כן, יכול להיות. היו תקופות שהיה לי קשה לעמוד על במה, וחשבתי שאם הייתי אדם לא מוכר, הייתי יכולה לצבור את הניסיון שלי יותר לאט, בהדרגה. אבל אני, בניגוד לאחרים, מראש צריכה להרגיש שם בנוח. לקחתי קורסים במשחק כדי לקבל את הביטחון הזה".

את חלק מהקורסים החליטה קלינשטיין לקחת הרחק מהבית. מסלול הלימודים שלה לקח אותה, בין היתר, לסטודיו של סטלה אדלר בניו יורק, תקופה שהגיעה אחרי שכבר גרה ועבדה בלוס אנג'לס במשך קרוב לשנה. "בחו"ל הרגשתי לא שייכת, זה לא היה המקום שלי. לא נסעתי בכביש שהוא שלי ולא נפגשתי עם החברים שלי שמדברים בשפה שלי - זה היה לי עצוב בסופו של דבר. היום אני לא רואה סיבה לחזור, יש לי כאן ממלכה משלי".

דימוי גוף הוא נושא חם היום.
"כן, המחזמר בא לפתוח לכולם את העיניים בנושא הזה. הפחד מהשונה הוא מאוד חייתי וייצרי בנו, גורם לדברים להתקבע לנו לא טוב בעין, אבל השונה הוא בעיני המיוחד והמעניין, אפשר ללמוד מזה".

וזה הצליח. הוכחת את עצמך.
"אני לא לוקחת את ההצלחה רק על כתפיי. במקרה יצא לי להיות חלק ממשהו מדהים".

הצניעות שלך באמת מרעננת. אני יכולה להכיר לך יוטיובריות בנות 15 שמשוכנעות שהכול מגיע להן.
"זה כנראה קשור לאווירה בה גדלתי. אמא שלי הייתה חוזרת מקיסריות מטורפות, מורידה שמלה ועושה כלים במטבח. מעולם לא חינכו אותי שמגיע לי משהו. אמרו לי שכולנו בני אדם, אם את על במה תתני את כל מה שיש לך – אבל כשאת יורדת ממנה, תורידי את האף".

משי לא מתכוונת לרדת מהבמה בקרוב וגם חולמת על אלבום כזמרת, אליו כבר התחילה לכתוב מילים. בינתיים השתתפה באלבום החדש של ריטה, בדואט בשם "קחי לך", המבוסס על חלופת מכתבים ביניהן, כשהייתה באמריקה. גם פריצה לטלוויזיה ולקולנוע היא משהו שמשי מחכה לו. "עשיתי אודישנים לסדרות וסרטים ועוד לא התקבלתי. אני לא סובלת אודישנים, זה המקום הכי מבקר והכי שיפוטי והכי לא נעים. זה אפילו קצת משפיל. אני כנראה לא מצליחה להביא את עצמי שם. אני תמיד מתקשרת אחר כך למישהו לדבר, שיוציא אותי מההרגשה הנוראית".

בין הצגות, אודישנים ושאר תכניות נמצא גם בן זוגה של משי, ניב כהן עשת, עורך המשנה בתכנית של גורי אלפי. אחרי מערכת יחסים ארוכה, והפסקה של תשעה חודשים – הם חזרו לאחרונה זה לזרועות זו. התעדכנות קצרה במסכת האון-אנד-אוף של השניים, מבהירה כי מישהו פה קצת חובב דרמות. או מישהי.

"אני נורא נהנית מזה שלחיים יש את הדרך שלהם להראות לי מה נכון. אם אני לא בטוחה שמשהו נכון לי, אני משחררת ופתאום האהבה חוזרת אלי. וזה כנראה מה שצריך להיות. הדברים מסתדרים ברגע שאתה משחרר".

כל זה כדי להגיד שאת זו שתמיד נפרדת ממנו, את הדרמה קווין?
"אני מאוד דרמטית", היא צוחקת, "אבל אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני, מעולם לא הפסקנו, יש דברים שכל אחד חייב לעבור ואנחנו נורא צעירים. העיקר שעכשיו טוב לנו, צריך שיהיה טוב, בין אם זה ביחד או לבד, זו האהבה האמיתית. אם כרגע טוב לנו ביחד זה מדהים ואם יהיה לנו טוב בנפרד, קשה לדבר על זה - אבל זה מה שצריך להיות".

אבל הפמיניזם גם נותן לנו לא מעט. אנחנו יכולות להתפרנס, להתנגד להטרדה מינית. זה לא מדבר אלייך?
"ברור שכן. אני רוצה לעבוד, להתפרנס, מאוד מאמינה בזה. ואני לא נותנת שיציקו לי, פעם גם שברתי למישהו את האף".

את? משי הקטנה והחמודה?
"כן, זה היה בבית ספר, הוא נתן לי סטירה כי הוא התבלבל וחשב שאני אחותו שהציקה לו. לי זה לא שינה. הוא קיבל את מה שהגיע לו. אני רואה בעצמי לוחמת".

צילום: רונן פדידה | סטיילינג: קרן נפתלי | איפור: הלן אמויאל | שיער: אור לוי | בגדים: שמלה ורודה, תכלת ופרחים: H&M, שמלת טול: red Valentino לפקטורי 54.