כשהייתי קטנה ניסתה סבתי ז"ל ללמד אותי לסרוג, אבל אני העדפתי להתעניין בדברים אחרים. בשבוע שעבר נוכחתי לדעת שסבתא, כמו תמיד, צדקה. הכיתי על חטא על כל הפעמים שצחקתי על שפרה ועל העץ הצבעוני שלה. "לו רק היו נותנים לי מסרגות", חשבתי בערגה, הדלקתי עוד סיגריה והסתכלתי על העלים שבעץ נושרים.
הערב מתחילה עוד עונה של האח הגדול, הפעם בגרסת ה- VIP הנוצצת. לפני תחילת כל עונה של התכנית עורכת חברת ההפקה של התכנית, "קופרמן", פיילוט - מעין חזרה גנרלית לכל הצוות שעוסק בהפקה. כחלק מהפיילוט נכנסים לבית האח הגדול מספר אנשים כדי שיחיו שם לפי כל החוקים של האח הגדול. גם אני, נרי ג'ונסון, הייתי דיירת בבית האח הגדול.
היום ה-1
בוקר: אין כמו בבית
יום שלישי, 8:15 בבוקר. אני מגיעה לרכבת ארלוזורוב כדי לעלות לוואן שאוסף 11 זרים אל בית האח הגדול בנווה אילן, רובם אנשים שניסו להתקבל לעונה הראשונה של התכנית ללא הצלחה. במהלך הנסיעה- שתיקה רועמת, כל אחד בוהה לצד שלו בביישנות. אני בוחנת את חבריי לכלא ומתייגת אותם: הפרחה עם לב הזהב, החנון הרגיש, הבלונדינית הטפשה, ההומו המוחצן וכו',ואז אני נחרדת לגלות שרק אני הבאתי טרולי ליומיים, בזמן שאנשים אחרים הסתפקו בתיקי גב קלילים.
אנחנו מגיעים לנווה אילן והתיקים שלנו עוברים חיפוש קפדני כדי לוודא שאף אחד לא מגניב שום דבר שיאפשר לו קשר עם העולם החיצון: פלאפונים, שעונים, אפילו עפרונות איפור שיכולים לשמש לכתיבת מסרים – הכל נלקח. אחרי קבלת מכשירי הסאונד (חגורה מסורבלת אתה חייבים להסתובב במהלך כל השהות ואליה מחוברת שרשרת עם תליון, בו מוטמן המיקרופון). אנחנו מגיעים למדרגות הבית ולקול תשואות קהל דמיוניות אני עולה במדרגות וחוצה את הדלת. כבר בשלב הזה ניתן לראות מצלמות שמציצות אלייך מכל פינה. אני דופקת את החיוך הכי פוטוגני שלי ומצטרפת לדיירים שכבר יושבים בסלון ומנסים להתרגל למעמד.
כצופה אדוקה של העונה הקודמת, הפקתי את הלקחים שלי ואני רצה לחדר השינה לתפוס את המיטה הקרובה לקיר. זוהי המיטה המפורסמת בה ניסתה ונסה לפתות את צבר, וכולי תקווה שחוסר ההצלחה שלה לא ידבק בי. הבחורה שתופסת את המיטה בה ישנה שפרה צוהלת לפחות כאילו היא זו שזכתה במיליון. מעבר לערך ההיסטורי, המיטות גם מתגלות כשוות במיוחד: הן מתכווננות ואפילו עושות מסאז' ברגליים ובגב. כולם קופצים על המיטות ומשתעשעים בהשוואה בין הדיירים הקודמים אלינו. אני זוכה לתואר 'שפרה', ומצחקקת ממבטי האימה של הבחורה שהוכרזה כ'חגית'.
סיור קצר בשאר חלקי הבית מגלה כי המצלמות ניבטות אלייך, או ליתר דיוק מביטות עלייך, מכל פינה: מהתקרה, על הקירות, במקלחת, בחדר השינה. אפילו בשירותים יש מצלמה (אמנם רק מצלמת אבטחה לא פעילה, אבל עדיין). וגם כשאני לא עסוקה בלהרשים את המצלמות הנייחות, אין מנוחה: כל חדרי הבית מכוסים מראות חד כיווניות, שאת צדן האחר מאיישים צלמים לאורך 24 שעות ביממה. אני משתדלת שלא לבהות בעצמי, בניגוד למנהגי מהבית.
אחרי שיפוץ מיוחד שעבר לקראת העונה החדשה, המטבח החדש של הבית נוצץ, אבל אין ספק שגולת הכותרת היא החצר. היא יפה כמו בטלוויזיה אבל קטנה בהרבה ממה שנדמה, ומאכזב לגלות שהדשא סינטטי. כולנו בהיי מהכניסה לבית הכי מפורסם במדינה ומתיישבים לעשן בהתרגשות, אבל תוך כמה דקות נוחתת ההכרה שבעצם כלום לא הולך לקרות בזמן הקרוב. את השעות הבאות אנחנו מעבירים בעיקר בעישון בשרשרת, ואני מתחילה לחשוש שגם שתי הקופסאות שההפקה התירה לכל אחד להביא לא יספיקו. הזמן עובר כמו נצח, והקור הירושלמי חודר לעצמות.
צהריים: סיגריות, אלכוהול והמון קלוריות
אנחנו יושבים בחוץ ל(עוד) סיגריה, ואחד מהבנים שבחבורה מספר לנו על הטכניקה המיוחדת שלו ל"הרמת" פריטים מבית הקפה שבו הוא עובד. לפתע הוא מצחקק כי הוא נזכר שבעצם - גם השיחה הזאת מוקלטת. "אם זו הייתה התכנית האמיתית", הוא אומר, "אין מצב שהייתי פולט את זה". האמת היא שמהר מאד שוכחים מנוכחותן של המצלמות. נושאי השיחה עוברים לפסים יותר ויותר אישיים, אנשים מספרים לי על בעיות עם בני הזוג, עם ההורים, על דילמות שהם מתמודדים אתם ועוד. וכשאני עוברת ליד המראות, אני כבר לא מתביישת לעמוד ולהסתדר מולן דקות ארוכות, מבלי לחשוב שבמרחק כמה סנטימטרים ממני עומד צלם שככל הנראה בוהה בי בשעשוע.
השעמום שבחוסר המעש מתגלה כמעייף וחלק מאתנו הולכים לחדרים כדי לנסות ולנמנם, אבל קשה להירדם כשאי אפשר לכבות את האור. נכון, כמו כל דבר בבית גם על כיבוי האורות שולט האח הגדול, והוא עושה זאת רק בין השעות 01:00 עד 9:00 בבוקר. אנחנו מנסים לנחש מה השעה לפי הצל של הבית בחצר, ומרוב ייאוש מבשלים עוד ועוד מנות לארוחת הערב. לא פלא ששפרה עלתה במשקל.
נושא השיחה העיקרי שלנו עכשיו הוא אלכוהול, וכמה כיף היה אם באמת היו מביאים לנו אלכוהול. מסתבר שהגעתי למרכז גמילה. אני נשלחת לחדר האח הגדול כדי לבקש ממנו קצת שתייה: לחיצה על הכפתור שליד הדלת, שאחרי דקה נדלקת באור אדום שמשמעותו שאני יכולה להיכנס. זה הרגע לו חיכיתי. באפלולית החדר ניצבת כורסא ומולה מצלמה קטנה. אני מתיישבת עליה וממתינה במתח. "שלום נרי", בוקע הקול המתכתי והמוכר. "שלום האח הגדול", אני מגמגמת בהתרגשות. לא כל יום את משוחחת עם הדמות הכי מדוברת במדינה. האח הגדול מתגלה כקשוח במיוחד - הוא נוזף בי כשהוא חושב שאני מפגינה חוסר כבוד ורומז לי שהוא לא ממש מתרגש מהבקשה שלי. הסמכותיות הזו דווקא כובשת אותי. כמו תמיד, להיות קשה להשגה זה הסקס-אפיל הכי טוב שיש.
לילה: נכנסתי לג'קוזי עם בחורה, ואהבתי את זה
כשיורדת החשיכה אנחנו מתיישבים לאכול ביחד וזה דווקא נחמד. כמו 11 אנשים שננטשו על אי, יש לנו רק אחד את השני. זו המשפחה החדשה שלי, נעים מאוד. אחר כך אנחנו משחקים, בהוראת האח הגדול, את ה"אמת או חובה" הכי לא סקסי שאפשר, עם שאלות כמו "נכון שהגעת לכאן כי אתה רוצה להיות מפורסם?" (והתשובה, כמובן, חיובית). הרמקולים מבשרים שבחדר השירות מחכה לנו הפתעה ואנחנו שמחים לגלות שם 4 ארגזי בירה צוננת. עם הבירה ביד אני מחליטה להתגבר על העכבות מהמצלמות ונכנסת עם עוד בחורה לג'קוזי.
לפי חוקי האח הגדול, אסור לדבר בג'קוזי כשהוא פועל (כי אז המיקרופונים לא יכולים לקלוט את הקולות), אז אנחנו זוכות להפוגה נעימה מהדיבורים האינסופיים. כשמצטרפת בחורה נוספת אנחנו סוגרות את הבועות ועוברות לנושא השיחה האוניברסלי של בנות: בנים. האמת שקצת כמו בטירונות, נחמד לדבר עם אנשים שלא ממש מהסביבה הרגילה שלי.
הקור הקיצוני מבריח אותנו פנימה. אנחנו שוכבים במיטות בהמתנה לכיבוי האורות המיוחל, וממשיכים לדבר על מה כל אחד עושה בחיים. לא מפתיע לגלות שרוב הבנות שחולקות אתי את החדר עוסקות בדוגמנות מזן זה או אחר. בדמדומי השינה אני עוד מספיקה לקלוט שהמצלמה שעל הקיר מתפקסת עליי, ואני מושכת את השמיכה מעל הראש כדי לנסות ולקבל קצת פרטיות.
היום ה-2
בוקר: אפילו לנשום אי אפשר פה
אני מתעוררת בתוך סאונה. בלילה הקודם הודיע האח הגדול שהתריס לחצר יהיה סגור לכמה שעות בבוקר ועכשיו האוויר בבית עומד ומהביל, וכל הסיגריות שעישנתי ביום הקודם חורכות לי את הגרון. בחדר עדיין חשוך כך שאני מבינה שעדיין לא הגיעה השעה 9:00, אבל מעבר לכך אין שום דרך לדעת מה השעה. אני יוצאת לסלון ומוצאת שם עוד כמה אנשים שהתעוררו מהמחנק, והתחושה היא שאנחנו באמצע הלילה ובאמצע שומקום. הדממה גם היא מתחילה להיות מעיקה. חוסר האפשרות לפתוח רדיו או טלוויזיה גורם לכל שתיקה להיות בלתי נסבלת ואנשים מרגישים שהם חייבים לדבר, גם כשאין להם מה להגיד.
כשנשמע סופסוף שיר ההשכמה אנחנו מאושרים. על אף שהשיר הנבחר הוא "בלבלי אותו" - לא הבחירה הטבעית שלי בימים כתיקונם - אני שרה בהתלהבות. כמה כיף לשמוע סופסוף מוזיקה. כולם מתיישבים בסלון בפיג'מות א-לה בובליל כדי להתבשל בצוותא. שתי בנות משוחחות על סיליקון ולייזר וכולנו מקשיבים להן בלית ברירה. אני מרגישה את תאי המוח שלי מתאדים. מישהי הופכת כרית ומגלה שעינב בובליל חרטה עליה את שמה. ההתרגשות בשיאה.
צהריים: הדיירים שבחרתי להעמיד להדחה הם
עוד כמה שעות של ריקבון עוברות להן כשלפתע מופעל הקירור והבחורה שיוצאת מחדר האח הגדול מביאה אתה הודעה: עוד מעט נעמוד למשימה שתבחן את האומץ, הזריזות וקור הרוח שלנו, "כיאה לדיירי האח הגדול". אנחנו מבינים שמדובר במשימה פיזית ורצים להחליף לבגדים ונעלי ספורט. כשהתריס סוף סוף נפתח מתגלה חצר שונה לגמרי מזו שהשארנו מאחורינו אתמול. נתבקשנו לשמור על סודיות באשר לתוכן המשימה, אבל אציין שעל אף הלחץ והדאגה שכשלון הקבוצה יהיה תלוי בי, עמדתי בה בגבורה (חוץ מהנפילה הלא מרשימה בעליל שדפקתי בסופה. אני עוד מלקקת את הפצעים).
מסתמן שלא עמדנו בזמן שהוקצב לנו למשימה, אבל אנחנו בהיי: יש על מה לדבר! כולם מנתחים לעומק כל דקה וכל מהלך ופותחים כמה בירות לחגיגה. "נרי, נא לגשת לחדר האח הגדול", רועמים הרמקולים. אני נכנסת לחדר והאח הגדול מבקש שאספר לו על המשימה. "יש מישהו שאת חושבת שהפריע לכם במשימה?". ברור! הגיע הזמן לקצת לכלוכים.
אחר הצהריים מגיע הזמן להכריז על המועמדויות שלנו להדחה - כולנו יושבים בסלון ואחד-אחד נקראים אל תוך החדר. האנשים שנשארים לחכות עסוקים בינתיים בלהתחנף ובלהכין קפה אחד לשני. נכון שזה לא משחק אמיתי, אבל אף אחד לא רוצה לגלות שהוא בעצם ב"לא מקובלים". אני מעמידה להדחה שתי בנות שעצבנו אותי מהרגע הראשון, ושבחיים לא הייתי יכולה לבלות אתן ימים שלמים סגורה בבית. עם היציאה מהחדר אחת מהן תופסת את מבטי ומחייכת אלי בתמימות. אני מרגישה כמו כלבה אמיתית.
ערב: מה, כבר נגמר?
מוקדם מהצפוי, האח הגדול מודיע שבקרוב נגמרת השהות בבית: המועמדים להדחה ילכו הביתה וחצי שעה אחריהם יעזבו כל השאר. אנחנו הולכים לארוז את התיקים כדי להיות מוכנים לכל מקרה, והאגו השברירי שלי נושא תפילה לאלוהי הריאליטי: רק לא להיות המודחת הראשונה! מזל שגם בהפקה מבינים שניתן לחסוך מחסרי המזל את הפדיחה, ולפתע נכנסים כמה אנשי הפקה ומסמנים את סופה של החוויה. הנוכחות שלהם בבית, שהפך לשלנו, מרגישה ממש כמו חדירה לפרטיות.
כשאנחנו יוצאים מהבית ועוברים ליד משרדי קופרמן, אני רואה עשרות אנשי הפקה ומרגישה קצת מחוללת. מוזר ללכת בין אנשים שבהו בך וגיבשו עלייך דעה, בזמן שלך אין מושג מי הם. בטח ככה מרגישה בחורה שפרסמו תמונות עירום שלה באינטרנט.
בנסיעה חזרה לת"א כולם שותקים. אחרי הכל, לא נותר נושא בעולם הזה שלא כיסינו. בערב אני יושבת עם חבר במסעדה ופתאום קולטת שאני עדיין מחפשת את המצלמות בשיחים. מביך קצת להגיד - אבל אני מתגעגעת.
נרי ג'ונסון היא עורכת אתר האח הגדול VIP ב-mako