כשראיין מרפי, יוצר "Glee", עלה על הבמה בטקס פרסי גלובוס הזהב האחרון, הוא ביקש להקדיש את פרס הסדרה הקומית/מוזיקלית הטובה ביותר ל"כל מי שאי פעם עשו לו ווג'י בתיכון". למרות שמרפי ניסה להסביר קודם לכן ש"Glee" עוסקת בהרבה נושאים, בין השאר בחשיבותם של לימודי האמנויות בבית הספר, הוא לא הצליח להתאפק והשחיל את ההערה הזאת. כלומר, עזבו אתכם ממסרים חברתיים וחינוכיים – בסופו של יום, "Glee" היא על ההתעללות שעובר כל מי שהוא קצת שונה בחייו, ובעיקר בתיכון.
נחזור קצת אחורה. במאי 2009 שידרה רשת "פוקס" את הפרק הראשון של "Glee" בארה"ב, כטיזר לעונה שעלתה כמה חודשים מאוחר יותר. העיתוי: מיד לאחר גמר "אמריקן איידול", אחת התוכניות הנצפות ביותר באמריקה. התוצאה: רייטינג שיוצרי "Glee" לא יכלו לחלום עליו, שהוביל לעונה מדוברת ובסופו של דבר גם לפרס יוקרתי. למעשה, במונחים של באזז, "Glee" הצליחה לעקוף אפילו את האלילה "אמריקן איידול" בטוויטים, והיא כיום הסדרה המדוברת ביותר בטוויטר ובתקשורת האמריקנית. אז על מה כל המהומה?
בשתי מילים, "Glee" היא הייסקול מיוזיקל משודרג. בשני משפטים, מדובר בקומדיה מוזיקלית לנוער כמו שהאמריקנים יודעים לעשות – כלומר, כזו שתדבר גם למבוגרים, תגרום לכם להתמכרות קשה ובעיקר תעשה לכם טוב על הנשמה.
וויל שוסטר, מורה חתיך לספרדית עם שאיפות להגיע לברודווי, חולם להוביל את מועדון השירה של בית הספר "מק'ינלי". ההזדמנות מתגלגלת לידיו כשהמורה לאמנויות הבמה מואשם בהטרדה מינית ומסולק מבית הספר, אבל וויל מגלה עד מהרה שלא פשוט להקים מועדון כזה בתיכון שבו שחקני הפוטבול וקבוצת המעודדות הם האליטה השולטת.
למרות שמנהל בית הספר הזעפן, מאמנת מעודדות ה"צ'יריוס" המפחידה ואפילו אשתו התובענית מתנגדים לו, מצליח וויל, מיסטר שו בשבילכם, לגייס כמה כישרונות מקרב התלמידים הדחויים בבית הספר: הומו דרמטי, דיווה שחורה וגדולת מימדים, אסייתית מגמגמת וגיטריסט חנון בכיסא גלגלים. אליהם הוא מצרף את רייצ'ל, הזמרת הטובה ביותר בתיכון, אבל גם חנונית מעצבנת שחוטפת ברד לפרצוף על בסיס יומי מהמקובלים של בית הספר.
התקווה הגדולה של וויל הוא פין, הקווטרבק הפופולארי, שגם יודע לשיר וגם עושה לרייצ'ל פרפרים בבטן. אלא שאף שחקן פוטבול שמכבד את עצמו לא יעז לחצות את הקווים ולהצטרף למועדון הכי מושפל בבית הספר, בטח לא כשהחברה שלו היא קפטן נבחרת המעודדות והחבר הכי טוב שלו מקבוצת הפוטבול הוא בריון קשוח.
העלילה, כמו שהבנתם, היא לא הצד החזק של "Glee". אין פה משהו שלא ראינו בסדרות תיכון אמריקניות אחרות, וגם הדמויות מתחילות כאסופת סטריאוטיפים שטוחים ולא מעניינים. "Glee" היא פשוט פאן טהור, סדרת פיל-גוד בלי התחכמויות, עם ביצועים מוזיקליים לשירים קלאסיים וחדשים והרבה רגעים שיגרמו לכם לחייך. אין ספק שמדובר בסדרה למטיבי לכת – אם תצלחו את משוכת שני הפרקים הראשונים תגלו ששני הז'אנרים, המיוזיקל וההייסקול, עולים מדרגה, ויותר לא נוסיף מפאת חשש מספוילרים.
מרפי, שיצר בעבר גם את "ניפ/טאק" ואת "פופיולר" ("צעירים לנצח") לקח הימור כשלא ליהק לסדרה אף סלב. הקאסט של "Glee" מורכב בעיקר מ"ההוא וההיא מהזה", שהפכו עד מהרה ל"ההם מ-glee". ג'יין לינץ', ששיחקה גם ב"אנשי המסיבות" (הסדרה, לא הסרט) הופכת לקאלט בתפקיד המאמנת הקשוחה סו סילבסטר, ג'סלין ג'ילסיג מ"גיבורים" ו"ניפ/טאק" מצוינת בתפקיד אשתו הנוירוטית של שוסטר, וג'יימה מייז ("בטי", "גיבורים") מגלמת את היועצת החמודה שמאוהבת בו נואשות. כדאי לשים לב במיוחד גם לליה מישל המוכשרת והחיננית בתפקיד רייצ'ל, ולמארק סלינג הלוהט שגונב את ההצגה בתור פאק, חברו של פין.
והמזל הטוב של "Glee" מגיע גם לארץ - הפרק הראשון שודר אתמול ב-Yes, בעיתוי מושלם לאחר הזכייה המפתיעה בגלובוס הזהב. אז נכון שבארץ אף אחד לא יעשה לכם ווג'י, או יבזבז עליכם ברד, אבל "Glee" תדבר לכל מי שאי פעם הרגיש דחוי ושונה. או סתם למי שאוהב לשיר שירים של ביונסה מול המראה בבית.