במאי- דיוויד או.ראסל ("אני אוהב האקביז", "שלושה מלכים").
תסריטאי- סקוט סילבר (“8 מייל"), פול תמסי, אריק ג'ונסון. מבוסס על סיפור אמיתי.
שחקנים- מארק וולברג, כריסטיאן בייל (“האביר האפל”), איימי אדאמס (“ג'ולי וג'וליה").
על מה הסרט?
אח מתאגרף נרקומן שתהילתו מאחוריו מנסה להגשים את חלומו דרך אחיו הצעיר, כשברקע אמא מטורפת ושבע אחיות וייט-טראשיות נהדרות.
על מה באמת הסרט?
גם אם המשפחה שלך היא מהגיהנום, אתה עדיין לא יכול בלעדיה.
הדבר הכי טוב בסרט
בימוי שחקנים. השחקנים הראשיים- וולברג, בייל ואדאמס נותנים כאן הופעות מבריקות. בייל טוטאלי כהרגלו, מצליח לחקות את הדמות האמיתית והופך למעצבן ונאלח כמוהו, המוזה של ראסל- וולברג, בשיתוף פעולה שלישי ביניהם, שקט ואמין ואדאמס חזקה ומפתיעה. אין פלא שכל השלושה כבר קיבלו מועמדות ל"גלובוס הזהב”. גם שאר השחקנים המשניים, ובמיוחד האמא הקפריזית (מליסה ליאו- “ורוניקה מחליטה למות”), נותנים כאן את המיטב.
הדבר הכי גרוע בסרט
הוא לא באמת מוסיף משהו חדש ומשמעותי לסרטי ז'אנר הספורט-אגרוף, והוא פועל על פי הפורמולה, מה שהופך אותו לצפוי ונוסחתי.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
סצנת המכות עם 7 האחיות ואדאמס. מרוב שיער לא רואים מכות.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
זהירות ספויילר. הסצנה בה וולברג מפר את הבטחתו למאמן החדש, וחוזר להתאמן עם המשפחה. שוב מסר אמריקאי פוריטני נדוש על ערכי המשפחה וחשיבותה.
הזווית היהודית
בתחילת הסרט אמור וולברג להתחרות במתאבק כושי-יהודי בשם סול ממבי. הקרב מתבטל, מה שמוביל את וולברג לתחרות אחרת, חסרת סיכוי.
סקס
בסרט יש יותר ערום בסצנות האגרוף מאשר בסצנת הסקס הקצרצרה בין וולברג לאדאמס, המופרעת על ידי האם והאחיות. וולברג, ממש כמו דה נירו ב"השור הזועם”, נע בסרט בין צמיגים וקוביות, ומוכיח שפעם דוגמן תחתונים- תמיד דוגמן תחתונים.
אלימות
מכל המינים, מכל הסוגים ובקלוז-אפ. חוץ מסצנות האגרוף המפורטות, הסרט מלא באלימות משטרית, אלימות משפחתית, והכי טוב- גירל-און-גירל-אקשן.
סטיילינג
אייטיז וייט-טראשי לפנים. המלהקים בחרו לתפקידי האחיות את השחקניות המכוערות באמריקה וכיערו אותן עוד יותר למען דיוק סטייליסטי-אייטיזי עם ניפוח שיער, איפור מוגזם, והבגדים הכי מכוערים מאותו עשור. כריסטיאן בייל תורם גם הוא למנת הכיעור בסרט עם דיאטה רצינית למען מראה ההרואין שיק, שיניים תותבות מבחילות, קרחת ופאה כעורה.
פסקול
רוקנרול ורוק כבד היישר מהעשור הכי כפי במוסיקה.
מה למדנו מהסרט?
את מה שלומדת דמותו של כריסטיאן בייל- קראק זה רע. (אבל אפשר להיגמל).
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
אז זה הדמות שכריסטיאן בייל גילם? אז לא סתם הוא היה כזה מעצבן.
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
הסרט יותר מדי פוסט-מודרני בשביל סרט ריאליסטי. ראסל מסתמך יותר מדי על המחוות והציטוטים ופחות משקיע בדרמה הריאליסטית, מה שפוגע בסרט בסופו של דבר.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
אני מקווה שאני לא נראיתי כל כך נורא ככה בשנות השמונים.
מה ראה הבימאי לפני הצילומים?
"רוקי”- כי הוא האבא של כל סרטי האגרוף.
"השור הזועם”- למרות שוולברג רחוק מלהיות דה-נירו, למרות דיאטת ההשמנה.
"המתאבק”- לא פלא שארונובסקי היה אמור לביים את הסרט, ובסוף הוא חתום עליו כמפיק.
"מליון דולר בייבי”- שהצליח להרחיב את גבולות הז'אנר הרבה יותר מהסרט הנוכחי.
שורה תחתונה
לאחר כל ההתלהבות מהבמאי, השחקנים, המועמדויות והבאז, בסופו של דבר מדובר רק בעוד סרט אגרוף. סרט טוב, ותו לא. דיוויד או.ראסל נראה כאן קצת כשכיר חרב בסרט של מישהו אחר, בא לדפוק עבודה וללכת. הסרט מודע להיסטוריית הז'אנר ולחוקיו, אך הוא אינו מצליח לייצר את הקתרזיס המיוחל הכל כך נדרש בסופו. מורגש ביותר הניסיון לספר את הסיפור האמיתי בדרך הקרובה ביותר למציאות, כאילו מדובר היה בסרט דוקומנטרי, רק חבל שבסרט בדיוני צריך להגיד עוד משהו מעבר לסיפור.
זמן מסך
115 דקות.