נורא פחדתי להיכנס להיריון שוב. פחדתי שזה יהרוס לי את הקריירה

כבר יותר מעשור ששני אטיאס (34) בונה את הקריירה שלה בהוליווד. אבל גם כשהיא מסכמת הישגים מעבר לים, בהם תפקיד אורח בסדרה זוכת האמי "הפיט" של HBO, ותפקיד בסדרה חדשה של אמזון פריים, Joseph of Egypt, לצד אחותה המפורסמת מורן (45), היא מודה שהלב שלה עדיין כאן.

בביקור הנוכחי בארץ, אליו הגיעה כדי ללוות את חברתה השחקנית אפרת דור לחופה, היא מתיישבת לשיחה חשופה בפודקאסט "ספיל איט" עם לילך מרקוביץ' ומספרת על השנים באל-איי, שם הכירה את בעלה, תום שלום ("התחתנו בול לפני שמונה שנים, אני לא מאמינה") - והקימה משפחה.

בסוף מצאת בן זוג ישראלי.
"התעקשתי על זה. היה לי כמה תנאים. 'לא אשאר כאן אם לא אקבל אישור עבודה, אם לא אמצא סוכן טוב, אם לא אמצא מנהל טוב, אם לא אעבוד בתעשייה, וגולת הכותרת - אם לא אמצא בן זוג ישראלי'. ניסו כל הזמן להכיר לי אנשים ואפילו לא יצאתי לדייט אם לא היית ישראלי. זה היה הזוי, כי בסוף יצאתי עם בחור מחיפה, משכבת גיל שלי".

והכרת אותו שם?
"כן. אם איזה מתַקשרת, איזה סייקיק, הייתה אומרת לי 'את תתחתני עם תום שלום מחיפה', הייתי אומרת 'טוב, איזו הזויה'. באמת זה היה נשמע לי לא סביר. הכירה בינינו חברה משותפת שהייתה איתי בצופים וכן, 12 שנים אחרי, הנה אנחנו כאן עם שני ילדים".

למה התעקשת על ישראלי?
"כי למרות שאני עובדת בעולם, ומאוד אשת העולם הגדול, אם תרצי, בזוגיות ובבית והמשפחתיות, היה חשוב לי שזה יהיה עברית. שאני לא אצטרך לריב איתו עכשיו על איזה חג חוגגים ואיך. כי גם ככה יש הרבה פערים בין גבר לאישה, אבל לפחות שהשפה המשותפת שלנו תהיה בסיס".

זה מטורף שבסוף אתם נפגשים בחו"ל.
"מטורף. טפו-טפו, ברוך השם. אני גם לא ישבתי בבית... הייתי רק בת 23, לא עשיתי איזה מניפסטיישן על איזה גבר אני אכיר ואיך. ותודה לאל, הכוכבים הסתדרו והקשיים היו בדברים אחרים - אבל בזוגיות באמת התברכתי, אין לי מילים".

זה תמיד יהיה ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב

אטיאס רגילה לחיות בין שני עולמות בשנים האחרונות. אבל מבחינתה, גם בתקופה שבה הקריירה בפריחה, יש "עצירות שהן מאסט" בישראל. "הן קשות. אבל היום גם כאמא לשני ילדים קטנים, שאת יודעת - ההורים שלנו מתבגרים בסופו של דבר, וזה ממש חשוב לי להגיע לארץ, שיחוו את הסבא והסבתא ושיחוו את ישראל, ושתהיה להם את הזהות הישראלית הזאת.

"זה גם משהו שנורא קשה להנחיל כשאתה מחוץ לישראל. כשאתה גדל בארץ - זה ברור שיש חג וזה ברור שלומדים בעברית, ברור שהכל כשר. כשאתה לא, אתה ממש צריך לבחור בזה. הילדים כבר מגיעים לגיל שמתחילים לשאול אותך 'הוא יהודי? הוא לא? מה ההבדלים?' וכשאתה בארץ אתה לא מסביר את זה".

כמה פעמים בשנה אתם מגיעים?
"בהרכב מלא אנחנו מגיעים פעם בשנה בקיץ ואני משתדלת להגיע עוד פעם, לפעמים לבד, אם זה לעבודה או אם קורה משהו משפחתי, שמחות או לא, אני מתייצבת".

איך שומרים על הישראליות בבית?
"זה דברים קטנים ודברים גדולים. נגיד, הבת שלי עכשיו היא כמעט בת חמש והיא בבית ספר, אומנם יהודי, אבל כולם אמריקאים, יהודים-אמריקאים, שזה חיה אחרת לגמרי - חיה מקסימה, אבל אחרת. ופתאום היא שרה לי שירים שאני לא מכירה. שירה של א'-ב' שכאילו... [שרה במבטא אמריקאי את הא'-ב'], ואני כזה, מה? ואז התחלתי לעשות לה 'עברית', כל פעם שהיא מדברת אנגלית. עכשיו, אם אני רק אומרת מילה באנגלית, אז היא אומרת לי: 'עברית, אמא'".

קל לאפשר להם להרגיש בנוח עם השפה המקומית.
"אני רואה חברים של ילדים שזה מה שקורה, שבסוף הם מדברים באנגלית, וההורים הכי ישראלים. אבל אני משתדלת... פה אני כאילו 'חב"ד, בוא נדליק נר חנוכה פה, נדליק נר חנוכה שם'... אין מה לעשות, צריך באמת להגדיל את האירוע, כי הוא לא קורה מסביב. זה ממש לייצר את זה".

איפה הילדים מעדיפים להיות?
"הבת שלי, כשאמרתי לה שנוסעים לארץ, היא כל יום שש פעמים ביום שאלה אותי מתי נוסעים לישראל, זה הגיע למצב שעשינו ספירה של שבתות. 'שחררי, די, נוסעים, את תראי את המזוודה כשאני אורזת'".

איפה את מעדיפה להיות?
"זו שאלה מורכבת. זה יישמע דרמטי, אבל זה תמיד יהיה ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב. תמיד, לא משנה כמה שנים אהיה שם. אז אני עובדת שם וחיה שם, אבל באמת, זה נשמע קלישאה, אבל באמת שהלב שלי כאן. בגלל זה אני גם ממשיכה להגיע. יש חבר'ה ישראלים שלא היו פה חמש-שש שנים, או מאז אוקטובר, אין דבר כזה אצלי. אני פעם קודמת באתי לכאן ונתקעתי במלחמה עם איראן עם הבן הקטן, וחזרתי מירדן. הייתי אמורה לחזור לאל-איי ורציתי להאריך בשבוע, ובעלי אמר 'אני אחזור עם הגדולה, תישארי את עם הקטן', ונשארתי. נתקעתי שבועיים ורצתי למקלטים בחיפה, להורים שלי אין ממ''ד".

אף פעם לא חשבתי שאני אגדל שם ילדים

אטיאס מעולם לא התנתקה מהישראליות שעליה גדלה. אבל ההסלמה הביטחונית האחרונה, שבמהלכה נתקעה בארץ ("לא הייתי בפאניקה כשהייתי פה"), ונאלצה לשוב לאל איי "אחרי מסע של 48 שעות מקפריסין, ירדן, לונדון - 48 שעות במקום 14 שעות בטיסה ישירה", חידדה עבורה, שוב, את הסטטוס שלה בעולם.

"בשדה התעופה בירדן באו אנשים, דיברו איתי בעברית ואני כזה 'אני לא מדברת עברית, עד שאני לא עוברת את גבולות ירדן - אני אמריקאית'. פתחו לי את המזוודה בביטחון שם, והיה לי את המצלמה שלי של האודישנים. אז הוא אומר לי: 'כמה זום יש לך?' נראה כאילו הוא חושב שאני איזו מרגלת או עיתונאית. אני כולי מתחילה להזיע ואני אומרת לו 'אני לא יודעת', הוא מסתכל עליי 'אוקיי, תארזי את הדברים, תתקדמי'. אמרתי 'וואו, רק תן לי להגיע הביתה לילדה שלי'".

עדיין מעלה מחשבה על חזרה?
"א', זו תמיד מחשבה מבחינתי. אף פעם לא עברתי לאל-איי בידיעה של אני עוברת לכל החיים. עברתי בגיל 19 ישר אחרי צבא והייתי שנה וחצי בלימודי משחק, ואז חזרתי לארץ לשנה, עשיתי את 'גאליס'. המעבר הרשמי היה ב-2013, אבל 15 שנים במצטבר. אף פעם לא חשבתי שאגדל שם ילדים וכמו שאמרתי לך, הייתה לי את רשימת המטרות, שאם זה לא קורה אני לא נשארת ופתאום, כשהיה צ'ק-צ'ק-צ'ק ובן הזוג הישראלי גם מגיע, אז את מגלה שאוקיי, יצרתי כאן חיים. יש לי כאן משפחה שיצרתי. חברים. אז פתאום זה לא רק בשביל העבודה, גם נעים לי וטוב לי, אבל זה לא לנצח. אני רואה - אחי חזר אחרי 20 שנה. ישראל זה חלק בלתי נפרד ממני. אני קודם כל ישראלית, גם כשאף אחד לא שואל מאיפה אני, אני כזה, 'אני מישראל'".

גם היום?
"גם היום. זה הדבר הראשון שמגדיר אותי מבחינתי, אני לא יודעת משהו אחר. גם לצבא לא הייתי חייבת להתגייס, היה לי פטור רפואי. ולא יודעת, נלחמתי על זה. זה גם לא דבר שעודדו מסביבי. זה חלק ממי שאני, אני לא מכירה משהו אחר".

הלכתי הכי רחוק שיכולתי כדי לא להתמודד עם זה

אחותה ואחיה הגדול מיכאל לא שירתו בצבא בגלל שחלו בדלקת קרום המוח. אטיאס, חשבה שלה זה לא יקרה. "אמרתי: 'אני כבר בת 17, זו מחלת נעורים. אני בסדר'. והתעקשתי מאוד והגעתי למומחה עולמי, שכתב לי מכתב שהכל יהיה בסדר, למרות שלא הכל היה בסדר. אבל כן לפחות התגייסתי בגיוס חריג לקורס מ"כיות, ושבועיים לפני הסוף - אחרי חצי שנה של אימונים, קיבלתי דלקת קרום המוח, ואז לא יכולתי להיות כאן. זה כאילו היה סוג של בריחה. לא יכולתי לראות אנשים בגילי בצבא ואני לא חלק מהדבר הזה".

יש תחושת החמצה?
"על הצבא תמיד. אני שמחה שלפחות עשיתי את זה. שניתנה לי הזכות לעשות את זה ואני יודעת מה זה. אבל כן, רציתי לסיים והלכתי הכי רחוק שיכולתי כדי לא להתמודד עם זה, והתרפיה שלי הייתה במשחק".

אחת הדילמות הגדולות היא מה יהיה כשהילדים יגדלו. "שכשתגדלו לא יהיה צבא". כנראה שיהיה. את רוצה שהם יתגייסו?
"אני הייתי רוצה שהם יתגייסו. בסוף זו בחירה שלהם, אני עושה את כל מה שאני יכולה להנחיל בהם את הישראליות ואת אהבת הארץ, ואת היהדות. גם כשהם קצת יגדלו, לשים אותם בקייטנות כאן לחודשיים. אבל בסוף, את יודעת, ההורה נותן מה שהוא יכול. הלוואי שזה מה שהם ירצו, הלוואי שלא נצטרך את זה. הלוואי. הלוואי, אמן. אבל אם נצטרך, אני אשמח שהם יהיו חלק".

נהייתה יותר התכווצות בחדר כששואלים "מאיפה את"

מאז 7 באוקטובר, אטיאס גילתה שגם החיים בהוליווד השתנו. בהתאם, גם הרגעים שבהם הבינה שאי אפשר באמת לתווך את המציאות הישראלית למי שלא חי אותה. "אני לא חושבת שמישהו שהוא לא חלק מהעם יכול להבין [מה עברנו]. אבל ניסיתי מאוד. אני חושבת שהשליחות הכי גדולה שלנו כישראלים בעולם, לא משנה באיזה תחום אתה, זה להצליח במה שאתה עושה ולהיות אדם טוב.

"אם אני מצליחה במה שאני עושה, לא משנה אם אני נדל"ניסטית או הייטקיסטית או שחקנית או זמרת, ואני גם נחמדה ואדיבה על הדרך, ומגלים שאני מישראל - זה השירות הכי טוב שאני יכולה לעשות. בסוף, אם נהיה בכמה שיותר עמדות מפתח, ונהיה ייצוג טוב למדינת ישראל, זו ההסברה בעיניי הכי טובה שאנחנו יכולים לעשות".

משהו השתנה ביחס אלייך?
"אני מוקפת מאוד בישראלים ויהודים מבחירה, וכן יש הרבה יהודים בהוליווד. אבל כן פתאום כשמאפרים אותך בטריילר ושואלים 'מאיפה את', ותמיד אני אומרת - לא משנה מה היה יום קודם בחדשות, כן יש שתיקה פתאום. אם פעם זה היה 'יואו, הייתי במצעד הגאווה בתל אביב', 'הייתי בתגלית' או 'אני מתה לנסוע', אז פתאום כשאת אומרת את זה, יכולה להיות שתהיה שתיקה או שיעבירו נושא, או שבאמת יגידו לך 'סבתא שלי יהודייה'. נהייתה יותר התכווצות בחדר כששואלים 'מאיפה את' והתשובה היא מישראל".

ואטיאס מוסיפה: "בואי, יורים עלינו טילים כל שני וחמישי. אבל ביחס לנסיבות שאנשים חיים כאן? בוא'נה, סליחה, אנחנו פאקינג מדהימים ובאמת אור לגויים".

לפני גל גדות, "ישראלי" זה היה לשחק מחבל, גופה - זה כבר היה בדיחה
לצד ניסיונות ההסברה שלה וההבנה שאדיבות זה שם המשחק, אטיאס מצליחה להבין שחקנים אחרים בחו"ל שלא נטלו על עצמם את תפקיד "המסביר הלאומי", שמצופה לכאורה.
"לי ברמה האישית אין בעיה עם זה. אני יכולה להבין שחקנים שקשה להם עם זה יותר כי לא נוח להם לדבר כשהם מחוץ לדמות. בסוף לא כולם יודעים את כל הנתונים ההיסטוריים, ולא כולם יכולים לנצח עכשיו באיזה דיבייט פוליטי".

אבל אז הם מקבלים הרבה ביקורת.
"אבל זה כמו שהנהג מונית ישאל אותך 'נו, מה, רק ילד אחד, מאמי?' זה פשוט כי אנחנו עם קרוב וקטן ומלוכד, וכולם מרגישים בנוח לחוות את דעתם".

אבל אם את לא עושה את חוטפת. אני רואה את זה אצל גל גדות. איפשהו הכתרנו אותה למישהי שחייבת להגן על ישראל. גם אחותך.
"קודם כל, אחותי ספציפית טובה בלדבר מול קהל, היא יודעת לכתוב נאומים מדהימים, יש לה המון ידע, יש לה המון פאשן, זה בא לה ממקום אמיתי. וכואב לה באמת. וגם גל גדות, בעיניי, עשתה שירות מדהים. ברגע שגל גדות קיבלה את 'וונדר וומן' - לפני כן, ישראלי זה היה לשחק מחבל, גופה, דברים כאלה - זה כבר היה בדיחה. פתאום להיות מישראל זה סקסי, זה חזק, זה עוצמתי, זה אישה חזקה. אז זה היה שירות מדהים שהיא עשתה, על זה אני מדברת כשאני אומרת להיות הכי טוב במה שאתה עושה. אין מישהו בעולם שלא יודע שגל גדות מישראל. והיא עשתה הרבה דברים והיא דיברה עבור ישראל המון פעמים".

הבורא אוהב אותי. כרגע אני לא שם

אם יש משהו שאטיאס למדה, זה שלא הכל צריך לקרות לפי התוכניות. אחרי הלידה הטראומטית של בתה הבכורה בתקופת הקורונה, בעודה חולה, וה"תיקון" שחוותה בלידת בנה השני, בצילומי הסדרה התנכ"ית, היא כבר לא ממהרת לשום מקום ומודה שהחלום על ילד שלישי עוד קיים, אבל מבחינתה היא, שוב, "במגמת עצירה".

לדבריה, היא לא ידעה "על העוצמות של הורמונים אחרי לידה. זה לא היה דיכאון אחרי הלידה - כי לא הייתה לי בעיה עם התינוקת, כמו שזה היה מבחינתי שכל החיים שלי צפו לפניי. דברים שכזה הדחקתי עשור באל-איי, שהכל טוב, הכל טוב, ופתאום, וואו".

ועשית תיקון?
"לגמרי. נורא פחדתי להיכנס להיריון שוב, כי פחדתי שתהיה לי את אותה חוויה. וגם פחדתי שזה יהרוס לי את הקריירה, כי זו הייתה חוויה ראשונה. עבדתי עם מנטורית מדהימה מהארץ וזו הייתה העבודה שלנו, שנעשה תיקון בלהאמין שיכול להיות אחרת - בראנו מציאות... ואז קרה 'הפיט'. הדמות לא הייתה בהיריון בשום צורה. וגם שלחתי את האודישן סתם כדי לשמור על קשר עם המלהקת, לא באמת חשבתי שאני אקבל את זה".

יש מחשבה על הפעם הבאה?
"כרגע אני במגמת עצירה. אני אומרת לבורא - הוא אוהב אותי, הוא מקשיב למה שאני רוצה, ואני לא שם. כן, בעזרת השם, הייתי רוצה ילד שלישי, לא כרגע. אני שוב אגיד, לא כרגע. אני מתמקדת בעשייה, ביצירה ובילדים שיש. כשיהיה הזמן הנכון זה יקרה".

יש לי גב, אל תתעסקו איתי

למרות שבישראל השם אטיאס נקשר במשך שנים קודם כל למורן, שני מספרת שמעולם לא הרגישה שהיא חיה בצילה של אחותה הגדולה. עשור אחרי תפקיד אורח ב"חסרי בושה", ואחרי שניסתה את מזלה עם "פאודה" בעונה הקודמת ("ליאור רז ראה את אחותי ואמר לה 'תקשיבי, אחותך שלחה אודישן מדהים, ואנחנו עד היום זוכרים את זה'"), הן סוף-סוף משתפות פעולה.

"בכלל נבחנתי לתפקיד אחר וקיבלתי בסוף את רחל, אמו של יוסף, והיא קיבלה את בלהה. היא איזה חודשיים אמרה 'אני השפחה של אחותי, אני השפחה של אחותי'. היה פשוט לרוב נורא מצחיק כי זה היה לנו סוריאליסטי. עשינו דברים ביחד, אבל אף פעם לא היינו ממש על סט ששתינו משחקות יחד".

זה גם כוח, להיות עם אחותך על הסט.
"לגמרי, יש לי גב, אל תתעסקו איתי".

יש עדיין את ההרגשה של "אחות של"?
"לי אף פעם לא הייתה את ההרגשה של אחות של. אני מבינה איך לתקשורת היה צורך לתת איזו כותרת מפוצצת הוא משהו שייצר עניין, כי בסוף אין הרבה צהוב להגיד עליי - אני נשואה לבחור ישראלי, אנחנו לא יצאנו מאיזו סנסציית ריאליטי... אני לא כועסת על זה. אבל אני אישית לא מגדירה את עצמי כאחות של. ברור שאני אחות של, והבת של, ואשתו של, ואמא של, וזה טייטלים שאני גאה בהם".

קנאה בין אחיות יש?
"לא, יש בינינו פער גדול. כל כך הרבה שנים שהיא הייתה כמו כזה אמא שלי. זה לא שם. יכול להיות שאם היה בינינו פער של שנה-שנתיים, אז זה גם היה ממשיך לשם. אבל גם בגלל שאנחנו בתעשייה כל כך גדולה, באמת יש מקום לכולן. הנה, שתינו באותה סדרה בתפקיד אחר וזה לא היה מתוכנן, ולא ביקשנו ולא דחפנו וזה מהמם. יש מקום לכולן".

אני מאמינה שאתן כן מתייעצות ומדברות. מה חשבת על ההחלטה שלה להביא ילד לבד?
"אני חושבת שזו החלטה מדהימה ואמיצה ומבורכת וליה, הבת שלה, הביאה לה כל כך הרבה אושר ואור. וזה כל מה שהיא רצתה. להיות אמא זה תפקיד של החיים, באמת".

היא פתחה לך דלתות?
"אני לא יודעת. הייתי צריכה לעשות אודישן לכל דבר תמיד. לא נראה לי. כאילו, את יודעת, זה דברים שאולי מאחורי הקלעים דוברו, בטח לא באל-איי. עוד פעם, זו תעשייה כל כך גדולה שלקח להם עשור לקשר שאנחנו אחיות. אז אני חושבת שפשוט זו הייתה השראה אולי. זה נתן לי רשות לחלום בגדול אולי. אבל מבחינת לעבור את הדרך מלמטה למעלה - אין קיצורי דרך. זה פשוט התמדה, אם אתה לא רוצה את זה מספיק וזה לא בוער בתוכך, אתה לא תשרוד את התחום הזה".

איפה עדיף לעבוד, בארץ או בחו"ל?
"אני נורא אוהבת לעבוד בארץ כי כאן החיבור קורה בצורה מיידית. את כזה על הסט, בחדר שחקנים ותוך שנייה כבר יודעים מה עשית, מי האקס שלך, מי ההורים".

פיצוחים.
"כן. וזה נורא-נורא כיף. גם היצירתיות כאן זה כזה יש מאין בתקציבים הרבה יותר נמוכים, אז באמת זה דוחף אותך ליצור בצורה מדהימה. באל איי זה הכיף - זה הפינוק, אין מה לעשות. תקציבים גדולים, מרחב - לא רק פיזית, זה מרחב במיינד, שהכל אפשרי והשמיים הם ממש גבוהים. אין גבול כזה לחלומות, אני מרגישה".