"אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" הוא סרט ממש מעצבן

הדרמה האנושית ב"אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" היא של אם שמטפלת לבדה בילדה חולה, אבל אנחנו אף פעם לא רואים את הילדה. היא מחוץ לפריים, לכל הפריימים. הבחירה האחת הזאת של הבמאית מרי ברונשטיין מסכמת היטב את הסרט הזה, שהוא סיפור פשוט עטוף בגחמות בימוי. כי מה בעצם אומרת לנו ברונשטיין, שלינדה (רוז ביירן) לא רואה את הילדה שלה? אבל ברור שהיא כן. כל הסרט נסוב סביב האשמה ההורית של לינדה וניסיונות הבריחה שלה אל חיקם המנחם של האלכוהול והוויד; אם היא לא הייתה רואה את הילדה, ליטרלי לא היה סרט. אז כאמור, גחמה. ובהחלט לא היחידה של ברונשטיין, שכתבה תסריט בינוני, תיבלה אותו בבימוי יומרני, ומגישה לנו סרט שהייתי מחזיר למטבח.

זה באמת סיפור נורא פשוט. לינדה, פסיכותרפיסטית במקצועה, מתעוררת בוקר אחד כשלמציאות של הטיפול בילדה חולה מצטרף חור. אשכרה חור, בתקרה של הבית, שמכריח אותה לעבור עם הילדה למוטל עד שהעניין יסתדר. שם המציאות כבר מגיעה למינון של מנת יתר, ולמרות שיש שם בחור צעיר (אייסאפ רוקי) שמנסה קצת לעזור לה, לינדה נסחפת לתוך בינג' של שתייה ועישון כשהיא עדיין מחזיקה באוויר את הכדורים של חייה: העבודה, ההורות נטולת הבעל שנמצא רוב הזמן בחו"ל, והקול הזה בפנים ששואל "אבל מה איתי". זה גם החלק הכי מעניין ב"אם היו לי רגליים", כי מעטים הסרטים על הורות או על אימהות שמעזים להודות בכך שהקול הזה לא משתתק רק כי יש לך ילד, ואפילו ילד חולה. אבל בזה גם מסתכמת רשימת הדברים הטובים שיש לי לומר על הסרט המעצבן הזה.

לא, כי הוא ממש מעצבן. בכתיבה למשל נופלת ברונשטיין למלכודת של סימטריה מיותרת: לינדה היא לא רק מטפלת אלא גם מטופלת (אצל קולגה שמגלם קונאן אובראיין, ליהוק שהשפעתו על הסרט מסתכמת בגילוי שהאיש לא מסוגל לשחק), וחוץ מזה יש ללינדה עצמה מטופלת שקורסת תחת נטל האחריות ההורית. אני מניח שמערכות היחסים הללו אמורות לשפוך איזה אור על מה שעוברת הגיבורה, אבל הן לא שופכות כלום חוץ מדקות מסך שבהן הצופה יכול לחשוב "וואו, גם לזאתי קשה להסתגל לאימהות, מה הסיכוי".

וזה עוד כלום לעומת החור. אם התקרה שמתמוטטת ללינדה על הראש היא לא מטאפורה גסה מספיק - גסה במובן של ההפך ממעודנת, כן? - אז ככל שנוקפות הדקות משתמשת בה ברונשטיין גם כמטאפורה ויזואלית, מגדילה ומסייטת את המראה של החור, מצלילה לתוכו את המצלמה כאילו שהיא דייויד לינץ' וזה "כביש אבוד". אלא שברונשטיין אינה לינץ', "אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" אינו "כביש אבוד", ובסופו של דבר זאת רק עוד גחמת בימוי שמצטרפת לתעוקה הכללית של חוויית הצפייה.

בישורת האחרונה נותנת ברונשטיין סצנת בודי-הורור שבה היא גולשת לטריטוריה של דייויד אחר, קרוננברג. זה מגיע בשלב שבו כבר ויתרתי על הסיכוי למצוא תשובות לשאלות כמו "בשביל מה זה טוב" או "איך זה משרת את הסרט", אבל זה קיבע סופית את התחושה שהבעיה הכי גדולה של ברונשטיין היא ברונשטיין. היה לה גרעין מוצלח, אבל כתסריטאית היה לה נדמה שזה נושא נורא פתלתל, אז היא סיבכה אותו ללא הועיל ותקנה; כבמאית היא החליטה שזאת אומנות, ואם כך אז מוטב שתעשה כמו שאומנים עושים. יומרה ללא כיסוי, זה הספיישל שלנו להערב.

נו, אבל איך רוז ביירן? אני מת על השחקנית הזאת, בשנתיים האחרונות אני לא מפספס פרק של "אפלטוני" בכיכובה, אבל אף שחקן לא יכול להציל תסריט רע או לצאת טוב כשהבימוי מזייף. בשליש הראשון ביירן עוד מחזיקה איכשהו את הסרט, אבל כשהוא הולך ונעלם בין הגחמות, ככה נעלמת גם הכוכבת. לקראת הסוף הייתה לי הרגשה שיותר משהדמות שלה מותשת, ביירן כולה משדרת "טוב דיייי".

"אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" הוא לכאורה סרט על אסקלציה, על אישה שהולכת ומאבדת את עצמה. אבל האמת היא שזה סרט על אישה שהייתה אבודה מלכתחילה, אישה ילדותית ומתקרבנת שלא יודעת להתמודד עם שום דבר ופתאום נאלצת להתמודד עם הכל. הדברים האלה קיימים בסרטה של ברונשטיין, אבל במקום להיות העניין עצמו - ועניין מעניין, כי דמויות מורכבות וקונפליקטים מרובדים זה השיט - מה שיש לנו כאן זאת יצירה שכאילו לא מאמינה בעצמה, אז היא מסתירה את עצמה בכל מיני נצנצים של כתיבה ובימוי.

התוצאה היא כישלון מוחלט, חוויית צפייה די בלתי נסבלת, וכתם על רקורד ההפצה (לפחות לא הפקה במקרה הזה) של A24, בדרך כלל החברה הכי מבטיחה-ומקיימת בביזנס. מצד שלישי, תראו את הציונים שהסרט הזה מקבל; אולי, כמילותיו האלמותיות של אינדיאנה ג'ונס הצעיר ב"מסע הצלב האחרון", כולם הלכו לאיבוד חוץ ממני.