"הבדחן" או על גבול האפל, או על גבול הבורקס. אין אמצע

וואו, איזה סרט מוזר. "הבדחן" מופץ ומקודם כדרמה קומית, וזה לא שאין אמת בפרסום, אלא שהסרט - שיתוף פעולה חמישי בין הבמאי גידי דר לשחקן שולי רנד, שבין השאר עבדו ביחד ב"האושפיזין" וב"אגדת חורבן" - הוא כאילו דרמה וקומדיה בהפרדה. סצנות מסוימות הן דרמטיות, על גבול האפלות; אחרות הן קומיות על גבול הבורקס. אין באמצע, אין גם וגם. תשאלו איך זה הולך ביחד, ואשיב שזה לא.

רנד הוא מוישה שטריקר, שבעבר התפרנס בחתונות חרדיות בירושלים כ"בדחן", שזה משהו בין סטנדאפיסט לאם.סי - האדם שמנחה את הערב בשירים, בדיחות וסיפורים. מוישה היה טוב בזה והצליח בזה, אבל הוא גם נעשה אלכוהוליסט, ועוד מהסוג שמאבד שליטה בסוגרי הפה כשהוא שותה. אז הוא פרש, ועכשיו אין לו גרוש על התחת, אבל איכשהו הוא צריך לגייס 20 אלף דולר כי בתו שרה לאה (מלכי גולדמן) מצליחה סוף-סוף למצוא שידוך מוצלח. אז צריך להרים חתונה, אבל מאיפה יבוא הכסף.

העסק נראה אבוד עד שהגורל מזמן למוישה מפגש מחודש עם חבר ילדות בשם ישראל בומצ'יק (טל פרידמן), שהתעשר באמריקה ועכשיו מגיע לביקור מולדת כדי לחתן את בנו בירושלים. ישראל גם מביא איתו בדחן אמריקאי מפורסם, אחד בשם משולם (אילון גולד), ומוישה מוצא את עצמו בקרב של שלוש חזיתות: נגד משולם, שהוא מין גרסה עדכנית ומצליחה שלו; נגד ישראל, שקולט בדיוק מה עובר לו בראש; ונגד האופי המחורבן של עצמו.

בכמה וכמה רגעים, כולם דרמטיים במובהק, "הבדחן" הוא סרט מרתק. חייהם של הבדחנים, מפגשי ה"אלכוהוליסטים אנונימיים" לחרדים בלבד, היחסים בין מוישה לאשתו (צופית גרנט): ההצצה המצטברת הזאת אל עולמו של אדם עם נפש מסוכסכת ונטייה להרס עצמי היא לגמרי אפקטיבית, לפרקים אפילו סוחפת. אלא שהסרט הורס לעצמו שוב ושוב בניסיונות להיות בנוסף - או ליתר דיוק במקביל - גם סוג של קומדיה עממית, לרבות הומור פיזי לא מוצלח ודמויות מוקצנות שלא לצורך (מה שמשפיע לרעה על השחקנים, בדגש על פרידמן וגולד, שנראים כאילו לא לגמרי ברור להם את מי הם מגלמים). מצד שלישי, שולי רנד. האיש שהיה מכרה של כריזמה עוד ב"החיים על פי אגפא" לא איבד כלום עם השנים, והאמת היא שהפיזיות שלו היום - חסיד ברסלב שחצה את ה-60 - רק מגבירה את הנוכחות הממגנטת ממילא שלו. ראינו את זה ב"הבלתי רשמיים", וזה קורה שוב ב"הבדחן", עם כל הבעיות שלו.

באחת הסצנות המוצלחות בסרט אומר מוישה שההתמכרות לבדחנות גרועה יותר מההתמכרות למשקה. זה גרם לי לתהות אם יש כאן מבט פנימה של אדם שהדת לא ניתקה אותו מהאומנות, שאולי מכור לפרפורמנס, אבל זה עוד אחד מהמקומות האלה שבהם סרטו של דר - או סרטם של דר ורנד, כפי שנכתב בכותרות הפתיחה - נוגע לרגע במשהו מעניין רק כדי להימלט ממנו לבדיחה, ולאו דווקא מוצלחת. יכול להיות שהבמאי והכוכב יצרו כאן בכוונה שני סרטים בכרטיס אחד, קומדיה על בדחן ודרמה על אלכוהוליסט, אבל הראשונה לא מצחיקה והשנייה רק עושה טיזינג של עומק, אז מה עשינו בזה.

טון של סרט זה חתיכת דבר. קומדיית צחק-בקול-רם או קומדיה מהסוג שאמא שלי כינתה "מחייכת", דרמה מאופקת או מלודרמה סוחטת - ההבדלים האלה נוצרים על התפר שבין כתיבה, בימוי, משחק ועריכה, ומהבחינה הזאת הם אלכימיה של ממש. יש סרטים שבזכות טון מדויק קונים את עולמם, ויש כאלה שהטון המפוספס גומר אותם. "הבדחן" שייך לסוג השני, והאמת היא שזה די צפוי מצדו של סרט שמתעקש לשיר בשני קולות.