סליחה, נטפליקס - אבל אי אפשר לקרוא ל"בלדה לשחקן קטן" סרט

הסרט הזה פשוט מהפנט. אני מניח - לא הייתי שם - שהאסתטיקה של מקאו מיוחדת לעיניים מערביות גם בחיים האמיתיים, אבל ב"בלדה לשחקן קטן" - הסרט החדש שעלה השבוע בנטפליקס - היא הרבה יותר מאטרקציה תיירותית. וזאת לא רק מקאו: בחדרים סגורים ובחללי ענק תעשייתיים, בנופים עירוניים ובאזורים כפריים, הצלם ג'יימס פרינד נותן עבודה פשוט פסיכית. זוויות לא שגרתיות, תנועה נהדרת, צבעי ניאון מטורללים. אם אני מבין נכון את מה שרואות עיניי, יש כאן גם טיפול דיגיטלי שנעשה ממש בפינצטה כדי להדגיש צבעים מסוימים, בעיקר נוכחות של גווני אדום; אני אומר לכם, בפעם האחרונה שראיתי צבעים כאלה הייתי צריך ללעוס קודם חתיכת קרטון. כמה חבל שהוויזואליה הנפלאה הזאת מתבזבזת על לא-סרט.

למראית עין זה כן סרט, ועוד עם קולין פארל, שמגלם מהמר כפייתי. הוא קורא לעצמו לורד דויל, ואנחנו פוגשים אותו כשהוא כבר בצרות עם כל קזינו אפשרי במקאו. דויל, שהימר לא רק על כל מה שיש לו אלא גם על סכומים גדולים שהוא לווה, מתחיל להרגיש את החבל מתהדק על הצוואר - ובדיוק אז פוגש אישה בשם דאו מינג (פלה צ'ן), שבעצמה יודעת כמה דברים על הימורים שהשתבשו ומגלה נכונות אמיתית לעזור לו. אבל דויל עדיין צריך לעשות המון כסף בזמן קצר כדי לשלם לנושיו, ועכשיו זה כבר לא רק כדי לשרוד, אלא גם כדי להגשים את סיפור האהבה המתהווה הזה.

קטע, זה נשמע די מעניין כשכותבים את זה. קצת גנרי אולי, אבל לא רע. אלא שסרטו של אדוארד ברגר הוא סיפור על אדם שהולך ומסתבך, וככזה הוא תלוי בכך שיהיה לנו אכפת מהגיבור. שנריע לו כשהולך לו, שנדאג לו כשלא. ודויל/ פארל לא נותנים שום סיבה לאמפתיה, שום יסוד לאכפתיות. הדמות מעצבנת, השחקן מתיש, הקונפליקטים שחוקים. גם דמותה של האישה שכאילו משנה עבורו את הכל פשוט לא עובדת; לא רק שהמניעים של דאו מינג אינם ברורים - כאילו, ברור שהם לא ברורים, מה את מתאהבת ביצור הבלתי נסבל הזה - אלא שהכימיה בין השחקנים פשוט אינה קיימת. זאת כנראה הזוגיות הכי פחות משכנעת שראיתי השנה על מסך, ומה שמעניין במובן האירוני של המילה הוא שהוויזואליה האדירה רק מחמירה את כל זה.

עבודת מצלמה מהסוג שמלווה את "בלדה לשחקן קטן" מושכת תשומת לב מטבעה. וכשאתה כל הזמן עסוק ב"וואו איזה צילום", אתה גם כל הזמן מזכיר לעצמך שזה רק סרט. התוצאה של זה היא ניכור, שהוא מצדו כלי עבודה לגיטימי - הנה, סטנלי קובריק הגדול עשה קריירה מופלאה בדיוק מהשילוב של וואו ויזואלי וניכור רגשי - אבל יצירה מנוכרת לא יכולה להיבנות סביב דמות שאנחנו אמורים *לאהוב*. זאת סתירה פנימית, והיא כל כך מורגשת מהרגע הראשון של "בלדה לשחקן קטן" שהסרט כולו משול למכונית ללא מנוע. זה פשוט לא נוסע, ולא יעזור כלום. לרבות טילדה סווינטון, שהתפקיד הקטן שלה כאן לא מוסיף ולא גורע, כי ממה כבר תגרע.

אדוארד ברגר, במאי ותסריטאי גרמני, תקע חתיכת נעץ על מפת הקולנוע העולמית בדיוק לפני שלוש שנים עם "במערב אין כל חדש" שביים לנטפליקס. זה היה אפוס מלחמתי מעולה ושיתוף פעולה מעולה עם אותו ג'יימס פרינד שהוזכר לעיל, שזכה אז באוסקר מוצדק על צילום. הסרט הבא של ברגר, "עד שייצא עשן לבן", בא מעולמות אחרים לגמרי - זוכרים, מאחורי הקלעים של בחירת אפיפיור חדש? - וגם הוא היה מוצלח מאוד. עכשיו עשה ברגר לנטפליקס סרט לא מוצלח בכלל, תכלס נון-סרט, ועדיין - אני די מעריץ אותו על זה שהוא שוב שינה כיוון באופן כל כך גורף. החפירות של מלחמת העולם הראשונה, מרתפי הוותיקן, בתי הקזינו של מקאו: זה רצף די מדהים. הרבה במאים אחרים היו נתקעים בהילוך של סרטי מלחמה או לפחות של קולנוע אפי אחרי "במערב אין כל חדש", ולזכותו של הגרמני בן ה-55 - באמת לזכותו, בלי טיפת ציניות - ייאמר שהסרט החדש שלו גרוע באופן כל כך *שונה*.