"חלומות רכבת" של נטפליקס דורש סבלנות, ולגמרי שווה אותה

דורש סבלנות, ה"חלומות רכבת" (Train Dreams) הזה. ולא במובן של "חכו, זה מתחיל לאט אבל...": הסרט הזה דורש מידה של סבלנות לכל אורכו (ומהבחינה הזאת טוב מאוד שהוא מופץ בנטפליקס, פלטפורמת ה-pause-קפה-וממשיכים המושלמת). זו דרמה שנעה לאט - או בוערת לאט, אם אתם מעדיפים את המינוח האמריקאי המקובל, slow burning - והיא לא ממהרת לשום מקום כי תכלס אין לה איזה יעד עלילתי להגיע אליו. ל"חלומות רכבת" אין אפילו סיפור במובן המקובל; זה יותר כמו "התרשמות האומן מקורותיו של פועל נודד". ואם כל מה שקראתם עד כה נשמע לכם מרתיע, אז אני מצד אחד בהחלט לא מאשים אתכם, ומצד שני מפציר בכם לא להירתע. הסרט הזה לגמרי שווה את הסבלנות שלכם.

ג'ואל אדג'רטון הוא רוברט גריינייר, שמועסק כפועל בבניית גשרי רכבת, עבודה שבה הוא אחראי בעיקר על סילוקם מהדרך של עצים סוררים. זו ראשית המאה ה-20, כך שהכל מאוד ידני, מאוד מסוכן וגם מאוד איטי, אז גריינייר למעשה נעלם לתקופות ממושכות של תעסוקה וביניהן נמצא בבית. אומנם בתחילת הסרט אין לו ממש דבר כזה, אבל אז גריינייר מתאהב באישה בשם גלדיס (פליסיטי ג'ונס), והשניים בונים לעצמם בקתה ומביאים בת לעולם. נדודי העבודה שלו והמצב הכספי הרעוע מאתגרים אותם, אבל הם מסתדרים, עד שהם לא - ונעצור כאן, בש.ג של הספוילר.

"חלומות רכבת", עיבוד לנובלה מאת דניס ג'ונסון, מזכיר קצת באווירה שלו את "ללא עקבות" - זוכרים את הסרט הנהדר של דברה גרניק על האב הפוסט-טראומטי שמגדל את בתו ביער? - ואילו בסגנון ובקצב הוא ממש דורש השוואה ל"ימים ברקיע" של טרנס מאליק. בכלל, רוח הקולנוע הפיוטי-נטורליסטי של מאליק מנשבת כאן, אלא ש"חלומות רכבת" לא עושה את הדבר האחד שרוב הסרטים של מאליק עושים: הוא לא מתיש אותך למוות.

קלינט בנטלי, שביים והיה שותף לכתיבה, לא הרשים במיוחד בסרט הביכורים "רוכב המרוצים". מאז הוא כתב את "סינג סינג", סרט שמתרחש ברובו בקבוצת תיאטרון של בית כלא ושגרף שלוש מועמדויות לאוסקר, והנה הוא בא עם סרט שני כבמאי - וגורם לי לצפות לשלישי שלו. סרטים כמו "חלומות רכבת" הם שביל אחד ארוך של מלכודות, אבל בנטלי פשוט מסרב למעוד. זה בראש ובראשונה כי באין-סיפור שלו יש *תוכן*, ונדמה לי שזה מה שהוציא מהקאסט עבודה מצוינת, כי שחקנים פורחים כשיש להם עם מה לעבוד. אז אדג'רטון נהדר (כרגיל), ג'ונס טובה (הרבה יותר מהרגיל), ובתפקיד משנה של פועל מזדקן, וויליאם ה. מייסי מזכיר איזה שחקן אדיר הוא.

אני מתעקש על ההשוואה ל"ימים ברקיע" מ-1978, הסרט היחיד של מאליק שאני אוהב - או, בכנות, סובל - כי בדיוק כמוהו, "חלומות רכבת" נוגע ללב. זה סרט שהליריות הסגנונית שלו שזורה בדמות שבמרכזו ובמה שעובר עליה, שיש קשר אמיתי בין הקצב שלו והתמה שלו. הוא לא מושלם, 102 הדקות שלו נחוות כמו לפחות 20 יותר (וזה כשתכלס היה מועיל לו להיות 20 דקות פחות), אבל זה סרט שנגע בי. ובחיי שאני לא מועמד טבעי למגעם של סרטים שבוערים לאט, לא ממש מספרים סיפור וכיו"ב.

ב-2007 צץ משומקום "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן", גם הוא סרט שני תקופתי ואווירתי של במאי מתחיל - אנדרו דומיניק - וגם הוא משהו שהייתי אמור לשנוא, אבל אהבתי. יש הרבה דימיון בין "ג'סי ג'יימס" ל"חלומות רכבת"; אפשר רק לקוות שבנטלי לא יילך בדרכו של דומיניק, שמההבטחה ההיא המשיך ל"הורג אותם ברכות" ו"בלונדינית", שהיו - סליחה, אני לא יכול להתאפק - שתי תאונות רכבת.