"הסוכן החשאי" מתעדף את גחמות הבמאי על פני חוויית הצפייה

לא, פשוט לא. כמה שנתתי לו את הצ'אנס ואת הזמן, כמה שהתלהבתי מסצנה כזו או אחרת, בשום אופן לא התחברתי למכלול שהוא "הסוכן החשאי", הזוכה הטרי בגלובוסי הזהב לשחקן הטוב ביותר ולסרט הטוב ביותר בשפה שאינה אנגלית, שעלה בסוף השבוע האחרון בבתי הקולנוע. על הרבה סרטים אפשר לומר שהם שלמים קטנים מסך חלקיהם, אבל סרטו של קלבר מנדונסה פיליו הוא מקרה אחר: זה סרט שעשוי מכל כך הרבה חלקים, פרגמנטים, שברי סצנות, דמויות משנה, רעיונות ותת-עלילות שהוא אינו שום סוג של שלם. רק מארז של חלקים, אחדים מהם נהדרים ואחרים סבירים, מוזרים ו/או מיותרים (ויש גם אחד נורא מעצבן. נגיע אליו).

אנחנו ב-1977, כשברזיל תחת דיקטטורה צבאית, והגיבור שלנו הוא ארמנדו (ואגנר מורה, מי שגילם בין השאר את פבלו אסקובר ב"נרקוס"). הגבר הזה, שהיה פרופסור למדעים, נרדף על ידי השלטונות מאז שנכנס למסלול התנגשות עם עסקן פוליטי שהשתלט על האוניברסיטה שלו, ועכשיו הוא חי לצד אחרים במצב דומה לשלו בין בתי מסתור ועבודות מזדמנות, תחת איום תמידי של מאסר או גרוע מזה.

בניגוד לרושם שכנראה יוצר שמו של "הסוכן החשאי", לא מדובר במותחן ריגול. כלומר, לא *רק*: הסרט הזה הוא גם מותחן, גם דרמה היסטורית, גם קומדיה שחורה, גם סאטירה חברתית-פוליטית וגם טיפ-טיפה מערבון. פיליו מג'נגל בנונשלנטיות בין הז'אנרים ומצליח ליצור סצנות מצוינות בכמה מהם, אבל העומס הסגנוני – והאורך, 160 דקות, וגלריית הדמויות הלא נגמרת – הצטבר מבחינתי עד לרמה של התשה.

רגעים חזקים יש כאן בלי עין הרע. למשל הסצנה הראשונה, המערבונית, שבה מככבות פולקסווגן חיפושית צהובה וגוויה נרקבת; למשל הדרמה של האישה הענייה שמבקשת לבוא חשבון עם האישה העשירה שדרסה את בנה; הסצנה הקומית השחורה משחור, שבה יהודי גרמני ניצול שואה (אודו קיר, שהלך לעולמו לאחר הצילומים) נדרש להראות את הצלקות שלו לאנשיו של מפקח משטרה שמתעקש לחשוב שבמלחמה הוא שירת בצבא הגרמני. אלא שלצד הסצנות המצוינות האלה ואחרות, פיליו מציף את הסרט בסיפורים צדדיים לאו דווקא מעניינים, במחוות קולנועיות – הבולטת והאובססיבית שבהן ל"מלתעות" של סטיבן ספילברג – ואפילו באגדת פולקלור מטורללת אחת על רגל כרותה עם רצון משלה. אז שוב, עומס. גודש.

לאורך הסרט קל לזהות שפיליו בעצם יוצר כאן מין ספר זיכרונות של ברזיל כפי שהייתה בילדותו, והבעיה היא לא רק בתפזורת שזה יוצר, אלא גם בכך שבסופו של דבר אלו בחירות איזוטריות. "הסוכן החשאי" הוא סיפור פשוט שמסופר בדרך סופר-סבוכה לא מפני שזה משרת אותו באיזשהו אופן, אלא מפני שהבמאי שלו נסחף לזרם תודעה פרטי. אפשר כמובן למצוא לכל מוטיב או הערת שוליים איזו הצדקה מטאפורית או אינטלקטואלית, אבל אני מרגיש שהדברים האלה הם בבסיסם גחמות.

אני מבסס את החשד שלי על אותו חלק מעצבן שהזכרתי. אי אפשר ממש לכתוב עליו, כי זה יהיה האבא של הספוילרים, אבל בישורת האחרונה בוגד "הסוכן החשאי" בגיבור שלו ובצופים שלו באופן שהזכיר לי את "ארץ קשוחה" של האחים כהן, גם הוא סרט שרציתי לאהוב וכאילו הייתי אמור לאהוב, ולא הצלחתי. כי גם הוא ברגע קריטי העדיף את הגחמה על פני חוויית הצפייה.

את נציג ברזיל לאוסקר רציתי לאהוב וחשבתי שאכן אוהב, כי לפני 13 שנה צפיתי ב"צלילים מהשכונה" של פיליו, יצירת מופת שנחתה עליי משומקום, והתאהבתי בסגנון המיוחד של הבמאי הזה. מאז לא ראיתי סרטים נוספים שלו, ול"הסוכן החשאי" באתי עם מטען עודף של ציפיות. זה ייאמר לגנותי, ולזכותו של הסרט ייאמר שבפירוש לא שנאתי אותו. רק לגמרי התאכזבתי.