מכירים את החלומות האלה שבאים כשמשהו בחיים האמיתיים מציק לכם עד כדי כך שהמוח כאילו מנסה לעשות בזה סדר, אבל בסופו של דבר זה רק מבלבל אתכם יותר? אז חוויית הצפייה ב"אני אוהבת אותך אבא", סרטו החדש והגנוז של לואי סי.קיי שדלף לרשת בסוף השבוע, הזכירה לי לכל אורכה את חוויית החלימה של חלום כזה. חלום מוזר ומאוד לא נעים שכאילו מנסה לעשות סדר, אבל עושה רק עוד יותר בלגן בכל מה שלמדנו השנה על סי.קיי - הבמאי, התסריטאי, הכוכב, וגם הגבר שכנראה ביאס הכי הרבה אנשים לגלות שהוא עמוק ברשימת המטרידים המיניים.

ייאמר מיד, אני משתייך למחנה ה"צריך להפריד". ניגשתי לצפות ב"אני אוהבת אותך אבא" כסרט של הקומיקאי והיוצר לואי סי.קיי, לא כסרט של הגבר מטריד באותו שם. אבל וואו, הסרט הזה פשוט לא מאפשר לעשות שום הפרדה. זה בדיוק מה שנמצא בלב התחושה המשונה, החלומית במובן המעורר אי-נוחות של המילה, ש-123 הדקות של "אני אוהבת אותך אבא" משרות על הצופה המיודע. בהקשר הזה, אני מת לדעת מה היה חושב מבקר או סתם צופה שהעותק שדלף לרשת היה נופל לידיו בלי שיהיה לו מושג במי ובמה מדובר. על כל פנים, דבר אחד אני יכול להגיד לכם: הצופה או המבקר ההיפותטי הזה לא היה נהנה. בלי קשר לקונטקסט, פשוט אין ממה.

סי.קיי מגלם את גלן, יוצר סדרות טלוויזיה שבדיוק הצליח למכור עוד פורמט לרשת גדולה. אבל עיקר תשומת הלב שלו מופנה כרגע אל בתו צ'יינה (קלואי גרייס מורץ), בת 17 מינית מאוד שמפתחת מערכת יחסים הרבה יותר מדי קרובה עם אחד לסלי גודווין (ג'ון מלקוביץ'), במאי ותסריטאי יהודי שמבוגר ממנה ב-51 שנה ושהדיבור עליו הוא שמדובר בפדופיל. במילים אחרות, אבא לואי סי.קיי מוטרד מזה שהבת הקטינה שלו מסתובבת עם וודי אלן. כלומר, אין שום סיבה מפורשת לחשוב שזה וודי אלן, אבל בהתחשב בכך שזה סרט בשחור-לבן שמתרחש בניו יורק ומספר על במאי-תסריטאי מקשיש ונערץ שכבר שנים יש עליו דיבור שהוא בקטע של קטינות, זה נראה מאוד סביר שבהיגיון של החלום הספציפי הזה, ג'ון מלקוביץ' הוא וודי אלן.

המוזרות של "אני אוהבת אותך אבא" רק מתחילה בזה שסי.קיי החליט משום מה לעשות סרט שנראה כמו סיכום המפגש שלו עם אלן (הוא שיחק ב"יסמין הכחולה" של האחרון, וההצגה של גודווין כמודל לחיקוי של גלן נראית לגמרי כמו אמירה על האופן שבו סי.קיי רואה את אלן). כלומר, זה בפירוש מוזר שאדם המואשם בהטרדה מינית יכתוב דמות בהשראת יוצר שהתחתן עם בתו המאומצת וכבר שנים הודף שמועות על הטרדה של בת אחרת, אבל זאת באמת רק ההתחלה. הנה רשימה של קטעי "אני לא מאמין שהוא ביים/כתב/עשה את זה", ואני מבטיח לכם שהיא חלקית ובאותה נשימה מזהיר אתכם שהיא ספוילרית:

- גלן יושב עם השותף שלו ראלף (צ'רלי דיי) ומדבר בטלפון עם שחקנית מפורסמת והריונית בשם גרייס (רוז ביירן). ראלף, שמוצג כגבר נטול עכבות מכל סוג שהוא, עושה חיקוי של עצמו עושה ביד כשלחדר נכנסת המפיקה של גלן (אידי פאלקו). אז עכשיו יש לנו פריים שבצד אחד שלו יש גבר שכאילו עושה ביד, במרכזו עומדת אישה ובצדו השני יושב לואי סי.קיי בפרצוף חמוץ.

- גלן מסביר לצ'יינה מהו פמיניזם, ומיד אחר כך ספק מתלונן וספק מכה על חטא: "הסגברתי לה".

- ואז גם גודווין מסגביר לצ'יינה על פמיניזם.

- בתחילת ההיכרות ביניהם, צ'יינה מעמתת את גודווין עם מה שהיא שמעה עליו - קטינות וכל זה. הוא לא מכחיש ואפילו אומר במפורש "אני אוהב נערות צעירות", ובמקום שזה יגרום לה להימלט בצווחות, זה כאילו מפרק את ההגנות של צ'יינה ומעכשיו היא לגמרי כרוכה אחריו.

- צ'יינה על גודווין: "הוא מגעיל, אבל הוא מצחיק".

- צ'יינה וגודווין מסתכלים ביחד על חזיות. הוא מודה שהוא מגיע לחנות הזאת כדי לצפות בנערות ואומר: "אני סוטה". שוב, היא פשוט מקבלת את זה.

- רגע אחרי שגלן נעשה מודע ליחסים של בתו עם סוטה שמבוגר ממנה ב-51 שנה הוא מקבל התקף, אבל לא של זעם: של השראה. הוא אפילו מתיישב לכתוב תסריט במכונת כתיבה אולד סקול. 

- גלן לגרייס, בשלב שבו היחסים ביניהם מגיעים למיטה: "זה כאילו שונה אם אתה כותב אינטלקטואל, אמן עשיר. אתה כאילו מעל כל זה. רק עניים הם פדופילים. אנחנו הלזלי גודווינים... יש לנו סטנדרטים גבוהים יותר של גירויים אישיים, אנחנו לא כבולים למוסכמות חברתיות...".

- גרייס מציגה את היחסים בין גודווין לצ'יינה במילים "איש זקן מזיין ילדה". גלן בתגובה: "אתה אף לא באמת יודע מה הולך אצל אדם אחר ואתה לא יכול לשפוט אדם על החיים הפרטיים שלו". 

- בסצנה היחידה בסרט שמציגה את צ'יינה וגודווין בסיטואציה מינית מובהקת, הילדה היא שזאת שמנסה לשדל והזקן הוא זה שמעדיף להימנע. וזה קורה כל כך מאוחר בסרט שפתאום אין מנוס מלחשוב, אם תסלחו לי על האנלוגיה הגסה במכוון, שהעגלה רוצה לינוק יותר משהפר רוצה להיניק.  

- ואז, אאוט אוף דה בלו, גלן לגרייס ביום ההולדת ה-18 של צ'יינה: "מצטער. אני מצטער, נשים. בשם כל הנשים, אני רוצה שתדעו שאני מתנצל". 

- החברה הכי טובה של צ'יינה, בחורה בת 17, אומרת לגלן על כל סיטואציית צ'יינה-גודוויין: "כולם סוטים, למי אכפת". ואז היא מתוודה שכשהייתה ילדה קטנה, לה עצמה היה קראש על גלן. ואז גלן עושה תנועה שאי אפשר לטעות בה, והיא אכן לא טועה בה, מה שגורם לגרושתו של גלן לסכם מאוחר יותר את הסיטואציה במילים: "ניסית לזיין ילדה בת 17".

אוקיי, מה זה הדבר הזה? מה עומד מאחורי הסרט הזה, שנע כל העת בין כתב הגנה מקומם להתנצלות גורפת? למה החליט סי.קיי להתערבב דווקא עם השמועות על אלן? האם "אני אוהבת אותך אבא" הוא יצירה של אדם מאוד מודע לעצמו שכבר יודע שזה רק עניין של זמן עד שהוא לא יוכל עוד לחמוק מהתלונות עליו (הסרט הופק לאחר שהמתלוננות הראשונות דיברו, אבל לפני שיצאו כל הפרטים הגרפיים וכמובן גם לפני ההתנצלות/ הודאה הכתובה של סי.קיי), או יצירה של אדם כל כך לא מודע לעצמו שזה רק אאוטלט של רגשותיו הלא מעובדים של הדושבג המוחלט?

אין לי תשובות לאף אחת מהשאלות. כמבקר קולנוע, מה שאני יכול לתרום לדיון על "אני אוהבת אותך אבא" מסתכם במילים "סרט רע": כתוב באופן מרושל, מבוים ביד כבדה, חסר השראה, לא מצחיק ולא מעורר גם שום רגש אחר. באופן אירוני, שתי המילים הללו מסכמות היטב גם אתה מה שכבר 24 שעות אני חש כצופה, כגבר וכמי שמאוד אוהב את לואי סי.קיי הקומיקאי והיוצר: הסרט הגנוז הזה עורר בי מבוכה לכל אורכו, כאילו קיבלתי הצצה לטיפול פסיכולוגי בנפש שאני לא באמת רוצה לדעת מה ועד כמה דפוק בה. אני לא מסוגל לנתח את מה שראיתי, אבל זה גרם לי להרגיש מטונף ביותר מובנים משהייתי מצפה.

כן, צריך להפריד, אבל  "אני אוהבת אותך אבא" נגנז בצדק. לא מפני שצריך למחוק את לואי סי.קיי מתוך ספר החיים, אלא מפני שהסרט הזה רע בכל מובן אפשרי ולכל הכיווניים האפשריים: לצופים, לגבר שיצר אותו, ובעיקר לנשים שנחשפו בחיים האמיתיים למה שמבצבץ כאן באורח כל כך משונה בין הפריימים השחורים-לבנים.

mako תרבות בפייסבוק