"הבית האחרון" גונב בלי בושה - וזה אפילו לא החטא הכי גדול שלו

הרעיון העלילתי והמטאפורי של הישרדות על אי בודד ממשיך לרתק את הקולנוע - רק לפני רגע עבר כאן "הצילו" המוטרף והחמוד של סם רימיי - והנה מביאה נטפליקס וריאציה על הנושא, "הבית האחרון". במקום אי יש לנו בית משפחה שיום אחד מנתק אותו כוח מסתורי מהסביבה ולמעשה אוטם אותו, כך שיושביו הנצורים נאלצים להתקיים אך ורק ממה שמספקים להם מרחב המחיה המצומצם שלהם, האספקה המידלדלת שלהם - וכמקובל בסיפורים כאלה, התושייה שלהם. האם הם ישרדו פיזית? איך הם יתמודדו נפשית? אם קראתם פעם את "משפחת רובינסון השווייצרית", אז אפשר לומר ש"הבית האחרון" הוא מהדורת אימה של ספר ההישרדות הקלאסי מאת יוהאן דויד ויס, ומהדורה ומאוד מאוד גרועה.

ג'ייסון (ואגנר מורה, "נרקוס") הוא מהנדס מובטל וחובב דיג. אנחנו פוגשים אותו כשסערה מתקרבת לביתו שבסיאטל, שם הוא חי עם אשתו אן (גרטה לי, "חיים שלמים"), בנם גרהאם, בתם רות והכלב הזקן שלהם, קסידי. המשפחה נמצאת במצב כלכלי לא פשוט והבית עצמו דורש תיקונים, בדגש על ארובה סדוקה שמאיימת לקרוס (עניין שיהיה מהותי במורד 112 הדקות, וזה מורד ביותר ממובן אחד). ואז פורצת הסערה, והמשפחה מגלה שהיא נעולה. דלתות, חלונות - שום דבר שמוביל אל העולם שבחוץ לא נפתח, גם לא תחת הפעלת כוח, ובעוד שהחשמל והמים ממשיכים לפעול, מתברר שהמצב זהה בכל הבתים בסביבה. כולם כלואים, וכשהם מנסים להבין על ידי מה, מתברר שמי הגשם עצמם הפכו לסוג של שדה כוח.

בשלב הראשוני הזה יש ל"הבית האחרון" שלוש בעיות משמעותיות: קריינות מעצבנת ומיותרת שמסבירה דברים שאין שום צורך להסביר, מוזיקת מתח גנרית שתכלס עושה בדיוק אותו דבר, ומשחק פשוט איום ונורא של מורה ולי. כמשקל נגד, בפלוס-מינוס שליש הראשון נוצרת מספיק סקרנות סביב שאלת המה לעזאזל קורה כאן שחוויית הצפייה היא עוד איכשהו סבירה. אלא שהבעיות המדוברות רק מחמירות בהמשך, וככל שנוקפות הדקות, העניין כולו נעשה מעניין פחות, מטופש יותר וגם ממוחזר יותר - בדגש על "מלחמת העולמות" (הגרסה הנהדרת של ספילברג, לא הזוועה ההיא מהשנה שעברה), "המארח" (מכירים את המאסטרפיס הקוריאני של בונג ג'ון-הו?) ו"הערפל" (לא The Fog של ג'ון קרפנטר אלא The Mist, סרט האימה האדיר של פרנק דרבונט על פי סטיבן קינג). "הבית האחרון" גונב בלי בושה מכל אלה, וכדי להוסיף חטא על פשע הוא גם לא מביא לשולחן שום דבר חדש.

אם בכלל, הסרט הזה מוריד מהשולחן. הוא לא מספק הסברים (מעניינים, או בכלל) לתופעה העל-טבעית שבמרכזו, לא עושה שום דבר נבון עם מה שנראה כמו מין סגר קורונה על סטרואידים, ולא מפתח את הדמויות או את היחסים ביניהן. גורנישט. זה כנראה מסביר למה השחקנים עושים עבודה כל כך גרועה - אובר-אקטינג, בוודאי של שחקנים מוכחים, הוא בהרבה מקרים תוצאה של כתיבה שלא נותנת להם מספיק עם מה לעבוד - וזה רק מוסיף לתחושה ש"הבית האחרון" הוא סרט שנעשה כלאחר יד. עם תסריט לא אפוי, עם רעיונות לא מפותחים, עם תעלומה שהייתה יכולה להיות מעניינת אם מישהו מהעושים במלאכה היה מקדיש לה קצת מחשבה. אגב, הערת צד על העניין הזה: מאיזושהי סיבה מקוטלג "הבית האחרון" כסרט מדע בדיוני, אבל הוא לא. הוא אימה, וגם זה ביותר ממובן אחד.

התסריטאי כאן הוא מתיו רובינסון, שבעבר כתב (וביים) את "המצאת השקר" המוצלח עם ריקי ג'רווייס; הבמאי הוא לואי לטרייה, שכבר בסרטי "המשלח" לפני 20 שנה הראה ניצוץ אמיתי של בימוי אקשן, ובעשור שעבר בנה סרט-תעלומה מאוד מוצלח ב"האשליה". מה קרה לשניים האלה? ואם כבר מדברים, אז מה קרה לכישרון של מורה, שברגיל יודע לצאת בסדר גם מסרטים מבאסים, ולזה של לי, שלפני שנתיים החזיקה על הכתפיים את המופת הקטן שהיה "חיים שלמים"? קל להגיד שהתשובה היא נטפליקס, אז זה מה שאני אגיד.

קצת יותר ברצינות - כן, לנטפליקס של מלאי שלם של סרטים שנראים כאילו נעשו בעיניים עצומות. אבל זה לא שבעולם החוץ-נטפליקסי חסרים סרטים מחורבנים, אז קשה לטעון ברצינות שזאת בוודאות הסיבה לקטסטרופה הרב-מערכתית הזאת. ותכלס, מה זה משנה. סרט רע וזהו.