mako
פרסומת

"לאן": הלוואי שישראל היהודית תדע לחבק את הגיבור הפלסטיני

סרט הביכורים של אסף מכנס, בכיכובם של עידו טאקו ואיהאב סלאמי, הוא דרמה אנושית ונהדרת על לב שמסרב להיסגר. בין יהודים לערבים, מסורתיים לליברלים וישראלים לגרמנים, "לאן" מצליח לגעת בנושאים הטעונים ביותר בלי להפוך אותם לכל הסיפור

תומר קמרלינג
פורסם:
מתוך "לאן"
מתוך "לאן" | צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים, יחסי ציבור
הקישור הועתק

ברלין, 2022. נהג מונית ערבי מסיע צעיר ישראלי, שעולה לרכב עם בן הזוג שלו. ככה מתחיל סרט הביכורים באורך מלא של הבמאי והתסריטאי אסף מכנס, ואם הייתי צריך לנחש לאן ממשיך "לאן" מנקודת הפתיחה הזאת, בחיים לא הייתי מצליח. לא מפני שהסרט מלא בתפניות עלילתיות, אלא מפני שהוא כתוב ומבוים באופן כל כך ייחודי, כל כך ספציפי, וגם כל כך יפה.

הנהג הוא חסן (איהאב סלאמי, "ויהי בוקר"), פלסטיני מוסלמי בעשור השלישי לחייו. הנוסע הוא אמיר (עידו טאקו, "עצמאות", "הבריחה"), שהגיע רק עכשיו לברלין ועושה רושם של מי שקצת איבד את הראש - כי הוא בסוג כזה של מערכת יחסים, כי הוא עושה כל כך הרבה סמים, וכנראה גם וגם. מכאן ועד לסיומן של 95 הדקות, חסן יסיע שוב את אמיר במספר הזדמנויות לאורך כשנתיים, ואנחנו נלמד להכיר טוב יותר שניהם. אבל "לאן" הוא לא סרט עליהם; הוא על חסן, הוא של חסן. ההומו הצעיר והאבוד מישראל הוא רק חלק מסדרה של מפגשים ורגעים שדרכם מכנס מפענח את הגיבור שלו.

התוצאה המצטברת של הכתיבה העדינה, המשחק המהפנט-בדרכו-השקטה של סלאמי והבימוי המהודק היא פשוט פלאית. "לאן" יצא מפסטיבל הקולנוע ירושלים עם פרס הסרט, פרס הבימוי ופרס השחקן לסלאמי, והרוויח ביושר את שלושתם; גם אמיר/ טאקו כתובים ומשוחקים לעילא (ושוב, טאקו זכה בצדק בפרס שחקן המשנה באופיר), אבל מהלך העומק כאן הוא חקר הדמות של חסן. והוא נעשה בחוכמה ובחמלה וגם באנדרסטייטמנט שנדיר למצוא ביצירות ביכורים, כי נדיר להיתקל ביוצר עם יכולת מובנית לסמוך על זה שהקהל מבין למה הוא מתכוון גם בלי שהוא יצעק את זה. מכנס ניחן בה, והוא לא צועק אפילו פעם אחת.

פרסומת

חסן, יליד ג'נין, הוא כיום גבר נשוי ואב לבת בשם רג'ואן (ראמא נסראללה). הבת התנתקה מהמסורת והתאהבה בבחור מקומי, אבל משהו בהתנגדות שאביה מביע לאורח החיים שלה ולזוגיות הזאת נראה מאולץ, לא אמיתי. וכשהוא מתבונן דרך המראה על אמיר והחבר שלו, שמתנשקים בלהט במושב האחורי, אין במבט שלו דבר מהרתיעה שאולי הייתה מצופה מגבר מוסלמי בן גילו. בסצנה הראשונה ההיא קשה קצת לפענח מה כן עובר לו בראש, אבל "לאן" יודע בדיוק מהו המפתח של חסן. ובלי להיגרר לשום סוג של ספוילר, אפשר לומר שהאיש הזה הולך שבי אחרי אהבה ותשוקה באשר הן. בהקשר הזה הוא גם מבקש תיקון לעצמו, אבל ככל שנוקפות דקות המסך מתברר שעינו אינה צרה באהבתם ובתשוקתם של אחרים, אלא בדיוק להפך. לבו פתוח לרווחה, ואם "לאן" הוא סרט *על* משהו, אז בעיניי הוא בדיוק על זה: על לב שמסרב להיסגר.

את זה, כמובן, אני כותב מתוך היתרון של צפייה ביצירה כולה. והעניין הוא שמכנס מטפל על הדרך בנושאים כל כך טעונים ומפגיש קצוות כל כך נפיצים - יהודים וערבים, מסורתיים וליברלים, ישראלים וגרמנים - שבכל פעם נדמה שהופה, הנה יוצא המרצע מהשק ואיזו תמה כבדה או אישיו מעיק משתלטים על הסרט. אבל זה פשוט לא קורה. כל הדברים האלה נמצאים שם, אבל הם רק ברקע, מקסימום בסאבטקסט. "לאן" הוא לא *על* אף אחד מהדברים האלה, והעובדה שהוא על משהו הרבה יותר אנושי וספציפי הופכת גם את העיסוק באישיוז למעניין פי כמה מאשר בסרטים שמתקלים אותם דוך. כי הרי זה העניין בסכסוך, בדת, בשואה, בגלות: הם חלק ממה שמעצב אותנו כפרטים. הם אף פעם לא כל הסיפור שלנו.

"לאן" משווק כדרמה קומית, ונדמה לי שזה קשור יותר להעדפות של הקהל הישראלי מאשר לסרט של מכנס. כלומר כן, יש בו סצנה אחת - בכיכובם של שרית וינו ודב נבון כישראלים טיפוסיים שמגלים שהנהג שלהם ערבי - שהיא לגמרי צחק-בקול-רם. אבל זאת לגמרי דרמה, דרמה אנושית ונהדרת, ואני מקווה שהתיוג הקומי לא ייצור אצל הצופים ציפיות שאינן במקומן.

פרסומת
איהאב סלאמי, "לאן"
איהאב סלאמי, "לאן" | צילום: באדיבות בתי קולנוע לב, יחסי ציבור

ואם כבר מדברים, אז מילה על הפיל בחדר: "לאן" הוא לא רק סיפור על אדם אוהב-אדם, אלא גם סרט על פלסטיני שיש לו היסטוריה פרטית עם הכיבוש ובשלב מסוים מעז להשתמש במילה המפורשת "נכבה". האם ישראל היהודית של 2026, עם הגזענות הפרטית והממוסדת שלה, מסוגלת להחזיר חיבוק לדמות הזאת? אני נורא מקווה שכן - כי זה מגיע לסרט המצוין הזה ולדמות הנהדרת הזאת ולשחקן הנפלא הזה, וכי היכולת להכיל את הנרטיב של האחר היא אומנות נכחדת כאן במדינת היהודים. האם "לאן" יכול טיפה לעזור עם הדבר הזה - לא בהכרח להסכים עם דעתו של אחר, בטח לא לאמץ את המושגים ואת האמונות שלו, אלא סתם להקשיב לצד השני של הסיפור? - מה אני אגיד לכם. אינשאללה.