ג'ונתן דמי הלך אמש לעולמו והותיר אחריו שובל של כותרים אהובים והספדים נרגשים. יש שהעלו על נס את סרטי ההופעות שלו, אחרים נזכרו כמה מגניבים היו "משהו פראי" ו"נשואה למאפיה", וכולם ללא יוצא מן הכלל היללו (בצדק) את "שתיקת הכבשים". נדמה לי שבתוך השטף, ראוי להזכיר את התרומה הכי גדולה של דמי לאמנות השביעית: האיש המציא מחדש את הקלוז-אפ.

זה נוכח ב"המועמד ממנצ'וריה" וב"פילדלפיה", ב"נשואה למאפיה" וב"האמת אודות צ'רלי", בכל שיתופי הפעולה של דמי עם הצלם טאק פוג'ימוטו: מאה-פלוס שנות קולנוע הרגילו אותנו לקלוז-אפים שבהם המצולם מביט אל נקודה כלשהי שנמצאת מעבר למצלמה. כשמדובר בדיאלוג, בפינג פונג של קלוז-אפים, דובר א' יביט לצד מובהק אחד ודובר ב' לצד הנגדי, כאילו שהמצלמה משלימה סיבוב של 180 מעלות סביב קו המבט שלהם. יש לזה אפילו שם - "חוק 180 המעלות". הגדולה של דמי ופוג'ימוטו היא המצאה שמקיימת את לשון החוק אבל מכופפת אותו: גם אצלם יש אשליית סיבוב של 180 מעלות, אלא שהיא נוצרת על ידי מבט של הדוברים ישירות למצלמה.

הנה, מישהו אפילו טרח לייצר אוסף של מיטב רגעי דמי-פוג'ימוטו כאלה:

כיוון המבט הוא לא עניין טכני. התחושה שהדובר פונה ישירות אל הצופה, אבל בלי "לשבור את הקיר הרביעי" – כלומר לא באמת לדבר אלינו, אלא רק להכניס אותנו ללב העניינים – יוצרת סוג של אינטימיות, ולפעמים גם סוג של קריפיות. דמי ופוג'ימוטו השכילו להשתמש בכל הריינג' של האפקט, וזה בולט יותר מכל ב"שתיקת הכבשים" – סרט שדמי לקח עליו אוסקר, אבל פוג'ימוטו, באורח שערורייתי, אפילו לא קיבל מועמדות.

האפקטיביות של הדיאלוגים בין חניבעל לקטר (אנתוני הופקינס) לקלריס סטרלינג (ג'ודי פוסטר) היא לא רק תוצאה של פרפורמנס אדיר (שניהם זכו באוסקר) או של דיאלוג מושחז (גם התסריט של טד טאלי זכה באוסקר), אלא גם – ולפרקים בעיקר – של העובדה שהפסיכיאטר הפסיכופת נכנס בו בזמן לראש של סוכנת ה-FBI ולראש הקולקטיבי שלנו.

בימוי הוא מקצוע שקשה מאוד לפענח מבחוץ. לצורך העניין, הרבה יותר קל להבין איך משפיע תאורן על סרט מאשר לכמת את ההשפעה של כלל החלטות הבימוי על התוצאה הסופית. במקרה של "שתיקת הכבשים", זה דווקא מאוד פשוט: שימו יד על "הצייד" של מייקל מאן מ-1986 - עיבוד ל"דרקון אדום" מאת תומאס האריס וההופעה הקולנועית הראשונה של חניבעל לקטר. זה אחלה סרט, אבל הוא לא נהיה להיט גדול ולא גרף פרסים ולא הפך לקלאסיקה, למרות שהסיטואציה הבסיסית – לקטר הכלוא משתף פעולה עם הרשויות וכיו"ב – זהה לזו של "שתיקת הכבשים".

אי אפשר לתלות את כל ההבדל בין קלאסיקה על-זמנית לסרט זניח באופן הצילום של הקלוז-אפים, אבל אי אפשר גם להמעיט בחשיבותו. במאי גדול הלך אמש לעולמו, ואם ערימת הכותרים המרשימה שהותיר אחריו אינו הוכחה מספקת, הרי שהקלוז-אפ-של-דמי הוא לא פחות מגרסה קולנועית לפועלו של אליעזר בן יהודה: חידוש השפה.