"כלב טוב" הוא מההפתעות הקולנועיות היפות של השנה

בהוליוודית קוראים לזה "היי קונספט", ומתכוונים לסרטים שנעים סביב רעיון אחד מגרה-דימיון, קל להבנה - ובדרך כלל גם קל למכירה. "נחשים על המטוס" הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר, ולו מפני שהוא סרט שהקונספט שלו מוטמע בשמו, אבל גם יצירת מופת כמו "מלתעות" הייתה כזאת (קונספט: "כריש אוכל-אדם תוקף עיירת חוף בשיא עונת התיירות"). והנה מגיע "כלב טוב", שההיי קונספט שלו הוא "סרט אימה מנקודת מבט של כלב".

הזכרתי את הוליווד, אבל זה הכי רחוק ממנה: פרויקט עצמאי קטנטן שהוא סרט הביכורים של הבמאי בן לאונברג. ועדיין, בהינתן כמות סרטי האימה ההוליוודיים והאוף-הוליוודיים שעושים שימוש בכלבים - על פי רוב בתפקיד היצור הראשון במשפחה שחש בפעילות העל-טבעית ומיילל מול שום דבר כדי להמחיש את זה - "כלב טוב" היה חייב להוכיח על הסף שיש לו משהו חדש להציע. ותשמעו, בהחלט יש לו. בראש ובראשונה כי המחויבות של לאונברג לנקודת המבט הכלבית היא פשוט אבסולוטית.

עניין נקודת המבט מתבטא בכל אספקט של העשייה. בעבודת המצלמה, שממוקמת תמיד בגובה העיניים של הכלב-גיבור שלנו, אינדי (שמו האמיתי גם בחיים, שבהם הוא כלבו האמיתי של לאונברג); בהתנהגות של הכלב עצמו, שאף פעם לא נראה מאולף/ מבוים, אלא תמיד משכנע בתגובות שנראות טבעיות לגמרי; וגם בעניינים קולנועיים בסיסיים כמו בחירת הפריימים ואפילו הפוקוס. למשל, "כלב טוב" לא מראה את פני הגיבור האנושי שלו כמעט אף פעם: הם בדרך כלל מחוץ לפריים, וגם כשהם נראים, פעמים רבות הם לא בפוקוס. אם הכלב לא ממוקד בהם, אז גם המצלמה לא.

המעטפת הסיפורית פשוטה, הולמת את זמן המסך הצנוע של 72 דקות: טוד (שיין ג'נסן), הבעלים של אינדי, עובר לגור בבית שבו מת סבו. זה מקום קצת מלחיץ באזור כפרי, וכשהוא והכלב מבלים שם לבד מתחיל אינדי לחוש בנוכחות כלשהי - אולי על‑טבעית, ובכל מקרה בלתי נראית לבני אדם. ברקע של כל זה נמצא מצבו הפיזי של טוד, שהולך ומחמיר. לא לגמרי ברור אם הוא מראש חולה מאוד, אם השהות בבית עושה אותו חולה או אם מצבו מחמיר בנוכחותה של הישות הנעלמת, אבל אנחנו כן יודעים שיש לו אחות שמאוד מודאגת ממצבו.

אם כל מה שקראתם עד עכשיו גורם לכם לרצות לראות את "כלב טוב", אז אני מאוד בעד. בעולם של סרטי אימה גנריים, לאונברג עשה סרט אחר במובן החיובי ביותר של המילה. הוא אולי לא ממש מפחיד, וללא ספק יש בו משהו מתסכל, אבל הוא יותר מראוי לצפייה. רק מה - טוב, רגע. אני לא כותב מילה נוספת לפני אזהרת ספוילר, ולא מפני שאחשוף פרטי עלילה, אלא כי יש לי משהו להגיד על "כלב טוב" כמכלול, שזה בהגדרה קצת ספוילר. אז תחליטו אתם אם להישאר.

אוקיי. נכון אמרתי שיש כאן משהו מתסכל? אז זאת העובדה ש"כלב טוב" הוא סרט אניגמטי. אנחנו אף פעם לא מבינים עד הסוף אם מה שקורה הוא אכן מפגש עם ישות כלשהי שמשום מה רק הכלב קולט, או אם הבעלים בהכחשה שנובעת ממצבו, או מה. בסוף הסרט מסתיים, ואנחנו נותרים עם סימני שאלה. התחושה שלי היא שלאונברג פיזר מספיק רמזים על הדרך באשר לתשובה, אבל ברור שאפשר לפענח את זה אחרת לגמרי, ומן הסתם אפשר גם להתעצבן כי מה לפענח עכשיו, באנו לראות סרט אימה היי קונספט (אגב, אם כבר מדברים: כמה מכם צפו ב-Rubber של קוונטין דופיו? כי גם זה סרט אימה גבה-קונספט ודל תקציב, רק על צמיג צמא דם שיוצא למסע רציחות. כן, צמיג. ללמדנו כמה מעצבנים דברים כאלה יכולים להיות).

לטעמי - וכאן אני מעלה את אזהרת הספוילר לדרגה 2 - מה שראינו לכל אורכו של "כלב טוב" היה האופן שבו המחלה של הבעלים נתפסת אצל הכלב שלו. שום דבר על-טבעי, רק חוסר אונים מול הסבל של הברייה החשובה ביותר בחייו של אינדי. סרט אימה, אבל אימה שנובעת רק מהנאמנות ומהאהבה של כלב לאדוניו. אני כותב את השורות האלה בלי לדעת כלום על מה שאומרים (או לא אומרים) על זה לאונברג ושותפו לכתיבת התסריט, אלכס קאנון, כי אני מאמין שהשאלה היא תמיד מה חווה הצופה ולא למה התכוון המשורר; זה מה שאני חוויתי, ומאוד מאוד אהבתי את זה. ומרגש אותי לחשוב על זה. ואני חושב שזה הופך את "כלב טוב" לסרט מיוחד לא פחות מכל הדברים האחרים שמייחדים אותו.

אולי אתם תראו משהו אחר לגמרי. אולי באמת רק תתעצבנו (והציון ב-imdb מעיד שתהיו מיעוט, אבל מיעוט גדול). מנקודת המבט שלי כמבקר, כצופה וכמי שמגדל כלבים כבר 30 שנה, ה"סרט אימה מנקודת מבט של כלב" הוא מההפתעות הקולנועיות היפות של השנה.