אם היה ל"הודעה אדומה" רעיון מקורי, הוא היה מת מבדידות. זו לא רק (זהירות, ביטוי מכובס לפניכם) שאיבת ההשראה מאלף ואחד סיפורי שוטרים-וגנבים; זו לא רק ההקפדה לגנוב משהו מ*כל אחד* משלושת סרטי "אינדיאנה ג'ונס" המקוריים (ראיין ריינולדס אפילו שורק באחת הסצנות את נעימת הנושא המיתולוגית, בבחינת "כן כן אנחנו יודעים"); זה גם התפקיד של דוויין "דה" רוק ג'ונסון, שנראה כאילו מכוון במדויק לחציון של הפרסונה הקולנועית שלו, נקודת האמצע שבין הבריון הרגיש להפתיע והבריון הנבון להפתיע. וזאת העובדה שריינולדס אפילו לא מנסה להיות משהו מלבד ריינולדס. והנבל הגנרי. ואפילו השם. אבל איכשהו, כל זה לא מצטבר לכדי אזהרת מסע מ"הודעה אדומה". די להפך, תכלס.

את הרעיון הבסיסי אפשר לסכם במשפט וחצי, שזה אף פעם לא דבר רע: שודד נודע (ריינולדס), פרופילאי של ה-FBI (ג'ונסון) ואשת מסתורין (גל גדות) מוצאים את עצמם במרוץ נגד הזמן ואחד נגד השנייה בעקבות תכשיט מימי קלאופטרה. המשולש הזה מייצר אינסוף משחקי חתול ועכבר (וחתולה ועכבר, וחתול ועכברה) שאי אפשר להתכחש לקסמם, וזה כבר מקזז לפחות חלקית את התחושה שאנחנו צופים בלקט.

נשק אחר של הבמאי-תסריטאי-מפיק רוסון מרשל ת'רבר נגד הגנריות של הסרט של עצמו הוא מודעות לגנריות הזו. השריקה המוזכרת של ריינולדס היא במובן הזה עניין של מדיניות, בדיוק כמו הרגע שבו הוא מציע לחפש "תיבה שכתוב עליה 'מקגאפין'". השימוש בביטוי שמזוהה עם אלפרד היצ'קוק ושמתייחס לגורם המניע את העלילה, במקרה דנן "הביצה השלישית של קלאופטרה" (תורידו את החיוך הדבילי הזה, כבר אמרתי שזה תכשיט), אומר במפורש לצופה המיודע: אנחנו כאן במטא-קולנוע, בעולם של מחוות וגניבות אוהבות. זה בסדר.

רפרנסים תרבותיים, מטא-קולנועיים או לא, הם רעה חולה מוכרת שבמקרים רבים מחפה על כתיבה עצלה. מפתה לומר שזאת הבעיה של ת'רבר, אלא ששני דברים פוגמים בתיאוריה: ראשית, האיש חתום בין השאר כבמאי וכתסריטאי על "דודג'בול" ועל "סוכן וחצי", שתי קומדיות מבריקות שעובדות בראש ובראשונה בזכות כתיבה קומית כירורגית. שנית, גם "הודעה אדומה" מצחיק. לא כל הזמן, אבל כשהוא כן אז הוא *ממש* מצחיק, וזה לא דבר שקורה כשהכתיבה עצלה. זאת ועוד, ת'רבר ממש מוותר במודע על שימוש בטיימינג הקומי המושלם של ג'ונסון (עניין מוכח לעייפה ועם זאת איכשהו תמיד מפתיע מחדש, בדיוק כמו אצל ארנולד שוורצנגר, שג'ונסון הוא היורש המובהק שלו). הצחוקים הם ת.פ של ריינולדס, ג'ונסון הוא מה שנקרא הסטרייט-מן, ועם יד אחת קשורה הסרט עדיין מצליח להיות קומדיה טובה. עד כאן דיון בנושא עצלנות.

הדבר הגדול הנוסף שעובד ב"הודעה אדומה" הוא הווייב, ולאו דווקא של הסרט; אני מתכוון לתחושה, או לכל הפחות לאשליה, שהחבר'ה נהנים מכל רגע. אצל ריינולדס וג'ונסון זה (כמעט) תמיד חלק מהקטע, והפעם אפשר לראות את זה גם בכל שניית מסך של גדות: ת'רבר מאפשר לה להיות רעה, להיות רעה זה כיף, וגדות נראית כמי שמתענגת על השחרור מהרסן המוסרי שבא בילט-אין עם הלאסו של וונדר וומן. וכן, זה מוסר במובן הגורף של המילה, לרבות המיניות שנעדרת לחלוטין מהפרנצ'ייז על האמזונה וכאן משרתת את גדות בבניית דמות שתשתמש בכל דבר כדי להשיג יתרון. 

ראיין ריינולדס, דה רוק, "הודעה אדומה" (צילום: Frank Masi, יח"צ באדיבות Netflix)
קראוד-פליזר. ראיין ריינולדס ודה רוק ב"הודעה אדומה" | צילום: Frank Masi, יח"צ באדיבות Netflix

תראו, זה לא ש"הודעה אדומה" הוא סרט גדול. בכלל לא. הוא מטופש נורא, ולא תמיד ברור עד כמה העניין הזה מכוון; הוא לא אמין לרגע, אפילו בסטנדרטים של בדיחה; וחוץ מזה יש בו איזו אובססיה שרירותית סביב דמות אב נוכח/נעדר, כל כך שרירותית שנדמה לי שהיא עשתה את דרכה לסרט פשוט מרוב צפיות ב"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" לצורך איך קוראים לזה, כן כן, השראה. אבל הסרט הזה הוא כן כיף גדול ואידיוטי, קראוד-פליזר חסר בושה שמחפה על האג'נדה השקופה הזו בצורה הטובה ביותר: פליזינג. איך אפשר לבוא בטענות ליוצר שאומר "באתי לבדר" ואשכרה מבדר? 

"הודעה אדומה" הוא גם ביזנס עצום. על זכויות ההפצה שלו נאבקו לפחות שישה גופים - יוניברסל, וורנר, פרמאונט, לג'נדרי, סוני ונטפליקס, שבסופו של דבר זכתה בו; תקציב ההפקה מוערך ב-125-150 מיליון דולר; גדות לבדה הלכה הביתה עם צ'ק של 20 מיליון. אם הפקות בסדר גודל כזה נוטות להזיע ממאמץ, הרי שהסרט של ת'רבר נוטה דווקא לנונשלנטיות יתר, וזאת בעיה כל כך הרבה יותר טובה.

אני מניח ש"הודעה אדומה" יתברג ישר ברשימת הנצפים ביותר של נטפליקס כשיעלה לאוויר בסוף השבוע (שישי 12.11). נכון שמקומו הטבעי ביותר הוא בקטגוריה שכבר אינה קיימת בשירות הסטרימינג, עם השם המעליב-אך-מדויק "Casual Viewing", "צפייה אגבית"; ועדיין, אני ממליץ בלב שלם ובמצפון נקי לפרגן לו את הצפייה האגבית הזאת. הרי זה כל מה שהוא מבקש.