"ספרינגסטין: הדרך משום מקום" הוא דווקא דרך לשום מקום

השאלה "על מה הסרט הזה?" נוטה למצוא תשובה די מהר, בוודאי בקולנוע האמריקאי מסביר הפנים. ב"ספרינגסטין: הדרך משום מקום" המשכתי לתהות על מה הסרט הזה עמוק לתוך הרבע השלישי, וכשבסופו של דבר נמצאה התשובה, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. זאת לא יצירה רעה באופן מיוחד, יש בה רגעים יפים של כתיבה, של בימוי ושל משחק, אבל סיכום הוגן לגמרי שלה יהיה "ספרינגסטין: הדרך *ל*שום מקום".

תחילת האייטיז. ספרינגסטין (ג'רמי אלן ווייט מ"הדוב") הוא כבר כוכב רוק שמאחוריו חמישה אלבומים, ופתאום הוא נתקע על הילוך מלנכולי. זה מתחיל להוציא ממנו את השירים שבסופו של דבר יופיעו ב"נברסקה" המופתי, אבל לתהליך היצירה נלווית התמודדות עם זיכרונות ילדות מורכבים ממערכת היחסים עם אבא (סטיבן גראהם). האמרגן והמפיק של ספרינגסטין, ג'ון לנדאו (ג'רמי סטרונג), מגלה אמפתיה לתהליך, אבל ברור שמתישהו זה יגיע להורדות ידיים עם חברת התקליטים שמצפה ללהיטים. וחוץ מזה, הכוכב תרתי משמע מוצא את עצמו בסיפור אהבה עם צעירה בשם פיי (אודסה יאנג), וצריך להחזיק איכשהו את כל הכדורים באוויר.

הנה, כשמסכמים את זה רטרואקטיבית זה יוצא ברור: "הדרך לשום מקום" הוא על המשבר הרגשי והנפשי שפקד את ספרינגסטין במהלך העבודה על "נברסקה". אלא שהסרט - שהופק בהשתתפות פעילה של ספרינגסטין ולנדאו, מה שלא ידעתי לפני הצפייה, אבל במהלכה הייתי מוכן לשים כסף שזה מה שהיה - לא מוכן להתלכלך בשום דבר. כולם בסדר, או לפחות אפשר להבין אותם, ותכלס אין שום קונפליקט עם שום דבר. רק איזה מוד שנפל על ספרינגסטין בגיל 30 ומשהו, ועכשיו כולם סביבו מבינים ומכילים את זה. והוא עצמו? קצת מבואס, קצת מנותק, פעם אחת צועק לבד באוטו. זה משבר על דופק אפס, ודרמה ששיאה במאבק על הזכות להוציא לאור הקלטה ביתית במקום לעשות לה אפגרייד באולפן. כן, אני יודע, וואו.

מה שמגיע מגיע, והאמת היא שהכימיה בין ווייט ויאנג מייצרת כמה וכמה רגעים מוצלחים (חכו לסצנת הלונה פארק). יש גם מה להגיד לזכותם של קטעי ה"איך שיר נולד" ששזורים לאורך הסרט; אלה מעניינים ברמת הטריוויה, וגם מפתיעים במובן הזה שלא היית מצפה מסרט הוליוודי להתעכב עליהם ככה. זאת יותר טריטוריה דוקומנטרית, וזה נכון גם לשלם שהוא "הדרך משום מקום": התחושה היא שסרט דוקומנטרי צנוע ומרתק על ימי "נברסקה" לקח פנייה לא נכונה, והפך לדרמה משמימה ותמוהה על ההתמודדות של ספרינגסטין עם השדים שלו.

סביר להניח שהבמאי סקוט קופר קיבל את הפרויקט הזה בזכות העבודה שלו ב"לב לא שפוי", שהיה גם הוא סרט על מוזיקאי במשבר-חיים, והיה סרט טוב. אלא שזאת הייתה עלילה בדיונית (בהשראת סיפורו של זמר הקאנטרי האנק תומפסון, ועדיין, בדיונית). לספר סיפור על אדם אמיתי שיושב מאחורי הכתף שלך כשאתה עושה את זה - זאת משימה כבדה, על גבול הבלתי אפשרית, ואין פלא שקופר נכשל בה.

זה לא שסבלתי מ"ספרינגסטין: הדרך משום מקום". בעיקר הייתי אדיש להתרחשויות, להוציא התאבססות גוברת סביב השאלה למה ווייט מחזיק את הראש שלו על העוקם בכמות לא סבירה של סצנות. וחוץ מזה, השירים הם בכל זאת מתוך היופי של "נברסקה" (ומ-Born in the USA, שאכן נולד מתוך אותם סשנים של הקלטות), ואת ג'רמי סטרונג תמיד נחמד לראות. בקיצור, אם להשתמש במונחים של עולם המוזיקה, בהחלט יש כאן כמה סינגלים נחמדים. זה פשוט לא אלבום.