"החשבון החברתי" נופל מהמקור כמעט בכל הפרמטרים

ברגע הכי חשוב של "החשבון החברתי", רגע שהסרט כולו מתנקז לתוכו, אומר ג'ף הורוביץ מה"וול סטריט ג'ורנל" (ג'רמי אלן ווייט): "לכל אחד יש קול. לא לכל אחד צריך להיות מיקרופון". הורוביץ הוא אדם אמיתי ועיתונאי אמיתי שפרסם בג'ורנל את סדרת התחקירים "תיקי פייסבוק", ואין לי מושג אם הוא באמת אמר את המשפט הזה, אבל זה לא משנה, כי יש בו יותר אמת מבכמה וכמה סרטי "מבוסס על סיפור אמיתי" ביחד.

אם מתייחסים אל "החשבון החברתי" כסרט המשך של "הרשת החברתית", וטכנית ושיווקית זה מה שהוא, הרי שהוא נופל מהמקור כמעט בכל הפרמטרים. את הסרט מ-2010 ביים דיוויד פינצ'ר; את הנוכחי ביים ארון סורקין, התסריטאי הענק ("בחורים טובים", "הבית הלבן") שכתב גם את הסרט המקורי, אבל הוא בוודאי לא במאי מבריק כמו פינצ'ר. סורקין אומנם עשה יופי של עבודה ככותב-במאי של "משפט השבעה משיקגו", אבל זאת הייתה דרמת בית משפט שהסתדרה סבבה בלי קולנוע משוכלל; "החשבון החברתי" קרוב יותר ברוחו ל"המקור" - זוכרים, ראסל קרואו כאינסיידר שמוציא לתקשורת את הרעל-תרתי-משמע של תעשיית הטבק? - וכדי שסיפור כזה לא ייצא דברני ודידקטי, יש צורך בבמאי להטוטן. סורקין אינו כזה, ו"החשבון החברתי" אכן דברני ודידקטי. תכלס הוא בקושי סרט; ברמת העשייה הקולנועית הוא מזכיר יותר סרט טלוויזיה. אבל זה סרט טלוויזיה לא רע בכלל, וחוץ מזה, רק כדי לסגור את פינת ההמשכון: סורקין הוא היחיד מהצוות של "הרשת" שעבד גם על "החשבון", מאחורי הקלעים ולפני המצלמה (אפילו המלחינים טרנט רזנור ואטיקוס רוס בחוץ, ובמקומם כתב את הפסקול אלכסנדר דספלה). סורקין עצמו אמר בריאיון לניו יורק טיימס שהוא לא בטוח שזה סרט המשך, וגם אני בכלל לא בטוח.

יותר מכל זה סיפורה האמיתי של פרנסס האוגן (מייקי מדיסון), עובדת בפייסבוק שהייתה המקור הראשון לתחקירים של הורוביץ. מארק צוקרברג הוא שוב חלק מגלריית הדמויות, עם ג'רמי סטרונג במקום ג'סי אייזנברג; זה עוד מקום שבו "החשבון" נופל מ"הרשת", סרט שעשה באופן מושכל את השימוש המושלם בתכונה הכי דומיננטית של אייזנברג - זה שהוא, איך קוראים לזה, בלתי נסבל - אבל קשה לומר שההופעה הלא-יותר-מבסדר של סטרונג פוגעת ב"החשבון". גם מפני שצוקרברג הוא דמות משנית כאן, וגם בגלל השוני המובהק באופי ובדרייב של שני הסרטים.

בעוד שהאג'נדה של "הרשת החברתית" הייתה חקר דמות, פיצוח המניעים הנפשיים של צוקרברג ודרכם את מה שהפך לפייסבוק, "החשבון החברתי" הוא במובהק סרט מונע-עלילה. זה לא שאין בו בכלל תשומת לב לדמויות, והוא כן מתעכב על התהליך ועל הייסורים שעוברת האוגן כמקור עיתונאי, אבל הסיפור האמיתי כאן הוא *הסיפור*. הגילוי - בהתחלה של האוגן, ואז של הג'ורנל באמצעותה - שפייסבוק מקדמת תוכני הסתה כי הם טובים לטראפיק, ושמאותה סיבה היא לא מצנזרת פרסומים פוליטיים שקריים למרות שהטכנולוגיה קיימת. במורד העלילה והתחקיר מתברר שהחברה של צוקרברג מודעת גם לנזקים הנפשיים שנגרמים לנשים צעירות בגלל התכנים של אינסטגרם שבבעלותה, ולא עושה כלום בקשר לזה (למעשה, בסרט ובחיים האמיתיים, התחקירים של הג'ורנל היו מה שמנע ממנה להשיק את "אינסטגרם קידס". לא ידעתי את זה לפני הצפייה, ולקח לי רגע להתאושש מזה).

מדיסון נהדרת. זה לא תפקיד מונומנטלי כמו זה שהיה לה ב"אנורה", אבל היא ממש נושאת את הסרט. והכתיבה של סורקין - שהפלוס והמינוס שלה תמיד היו שהיא בכלל לא דומה לאיך שאנשים באמת מדברים, אבל הלוואי שהם כן היו מדברים ככה - חדה כרגיל ושנונה אפילו יותר מהרגיל (ומדיסון היא הראשונה שמרוויחה מזה, כי סורקין בונה אותה על אש קטנה כאדם זעוף, מה שמתנקז לסצנה פשוט אדירה בישורת האחרונה). הכתיבה מקזזת לפרקים את הקולנוע הלא-מלהיב של סורקין כבמאי, אבל מדי פעם הבימוי ממש תוקע את הסרט, בעיקר כש"החשבון החברתי" מתעכב על הקשר בין המדיניות של פייסבוק להסתערות של תומכי טראמפ על גבעת הקפיטול בינואר 2021; לא שאין קשר בין הדברים, אבל הסרט הולך לשם הרבה יותר מדי חזק, וממוסס את הדרמה האישית של האוגן. אלא שכל זה לא נורא משנה, כי העיניים של סורקין נשארות כל הזמן על מה שחשוב.

"החשבון החברתי" שולח אותנו הביתה עם ההבנה שהעולם חייב ללמוד איך להפריד בין חופש הביטוי לחופש הפרסום. הראשון הוא עיקרון מקודש (וגם העיקרון שצוקרברג, האמיתי והקולנועי, נושא את שמו לשווא כדי להצדיק את מדיניות אי-ההתערבות שלו בתכנים), הרי כל העניין הדמוקרטי מבוסס על זה שלכל אחד יש קול, אבל מיקרופון זאת אחריות. בהיעדרה קורה משהו שהוכח אמפירית בתוך פייסבוק ואינסטגרם: שנאה. הקצנה. הפצת בורות. נזקים נפשיים. זה סרט ראוי לצפייה, לא יותר ולא פחות מזה, אבל כתמרור אזהרה זה משהו שאנחנו - כולנו - חייבים לראות.

מאז שהרשתות החברתיות נכנסו לחיינו, מדדי הדמוקרטיה וחופש הביטוי והעיתונות נמצאים במגמת ירידה כמעט בכל העולם המערבי. זה לא בהכרח קשר של סיבה ותוצאה, אבל זה כן חלק ממכלול של דברים רעים מאוד שקרו מאז שיש לכולם מיקרופונים (ומצלמות. ויכולת לזייף את מה שהמצלמות לא קלטו). האנושות תמיד מוצאת איך להוציא אפילו מההמצאות הכי טובות שלה את הרע ביותר, אבל לפעמים היא קולטת את זה בזמן ועושה מה שצריך כדי לרסן את זה; הלוואי שהאזהרה של הסרט הלא-גדול של ארון סורקין, שהוא אולי ואולי לא סרט המשך, תדחוף אותנו לכיוון הזה לפני שיהיה מאוחר.