הו וואו, הטיימינג. "משפט השבעה משיקגו", הסיפור האמיתי על הניסיון של הממשל האמריקאי להביס את מובילי המחאה נגד המלחמה בווייטנאם, תחילה ברחובות ואחר כך בבית המשפט, לא יכול היה להגיע אל הקהל בישראל בעיתוי מוצלח יותר. הסרט מאת ובבימוי ארון סורקין מהדהד יצירות קודמות שלו ככותב - הדרמה המשפטית מ"בחורים טובים", ההתרחשויות מאחורי הקלעים המשפטיים מ"הרשת החברתית", השיחות הנונשלנטיות בנושאים פוליטיים הרי גורל מ"הבית הלבן" - אבל כאן ועכשיו, פשוט אי אפשר לצפות בו בלי לחשוב "בלפור" (או "חוק ההפגנות", או "מדגרות הקורונה", תלוי מאיזה צד של המחיצה במעון ראש הממשלה אתם). תזכירו לי להגיד על זה משהו בסוף, אבל בהתחלה: אחלה סרט. לא גדול, בעיקר בגלל שהבימוי של סורקין הוא כל מה שהכתיבה שלו לא - מסורבל, חסר מעוף, נטול ברק - אבל "משפט השבעה משיקגו" מרתק לכל אורכו, משוחק היטב ובעיקר סוחף.

אנחנו ב-1968, אחת השנים הסוערות בהיסטוריה האמריקאית, עם שני מאבקים אזרחיים מקבילים ולעתים מעורבבים - נגד המלחמה ובעד זכויות השחורים. הנאשמים משיקגו הם למעשה שמונה, שבעה גברים לבנים מהארגונים השונים שמאחורי התנועה האנטי-מלחמתית וגבר שחור אחד מתנועת הפנתרים השחורים. השבעה עומדים למשפט על מעורבותם במהומות האלימות שפרצו באותה שנה בעת כינוס הוועידה הדמוקרטית בשיקגו; השמיני לגמרי לא קשור לא לעניין, אבל נקלע לסיטואציה כי משרד התובע הכללי חשב שיהיה נחמד להלחיץ את המושבעים עם פנתר שחור (זה לא רק חלק מהעלילה, אלא גם חלק מהסיפור האמיתי. שמו של האיש היה בובי סיל, ועלילת המשנה שעוסקת בו נראית דמיונית או מופרכת לעתים, אבל היא לא).

על פניו זה הסיפור הישן של המורדים נגד האימפריה, במקרה הזה הממשל השמרני של הנשיא ניקסון, אם כי המהומות בשיקגו פרצו בשלהי המשמרת של קודמו בתפקיד, לינדון בי. ג'ונסון. אלא שדווקא זה מייצר את הדרמה הפחות אפקטיבית של "השבעה משיקגו", בדיוק כמו שהצורך להתמודד עם שופט אטום (פרנק לנגלה) נאמן אמנם למציאות ההיסטורית, אבל גם שחוק קולנועית. הסרט נמצא באלמנט שלו לא בשחור-נגד-לבן אלא באפורים, בראש ובראשונה המאבק בין שניים ממנהיגי הפלגים השותפים והמאוד שונים בתנועה האנטי מלחמתית. מצד אחד - הסטלן/היפי/סטנדאפיסט אבי הופמן (סשה ברון כהן שגונב את הסרט), מהשני - מנהיג הסטודנטים השקול והפטריוט טום היידן (אדי רדמיין, ותזכירו לי להגיד גם עליו משהו בסוף). הוויכוח הפנימי בין אנשי השמאל הוא לא רק על אידיאולוגיה וטקטיקה אלא גם על קידום עצמי ומגרעות אנושיות; לסורקין יש נטייה לכתוב דמויות מושלמות, "השבעה" אינו חף מהעניין הזה (ר' מארק ריילנס בתפקיד הסניגור וויליאם קנסטלר וג'ון קרול לינץ' בתפקיד הנאשם-פציפיסט דייויד דלינג'ר), וגם בהיבט הזה הסרט במיטבו בגווני הביניים. ולא רק בין "הטובים": אותו הדבר נכון לקונפליקט של התובע ריצ'רד שולץ (ג'וזף גורדון-לויט), שמאמין במטרה אבל לא באמצעים.

הבימוי של סורקין גורם ל"השבעה" להיראות לרוב אורכו כמו סרט טלוויזיה (למרות שהוא לגמרי לא; "פרמאונט" הייתה אמורה להפיץ אותו בבתי הקולנוע, נטפליקס רכשה אותו לבסוף בנסיבות קורונאיות). הרבה בגלל זה, דווקא רגעי השיא הדרמטיים הם החלשים ביותר ביצירה הזאת, דברים שראינו אלף פעם באלף דרמות משפטיות קודמות. הפיצוי הוא הרגעים הקטנים, שתמיד היו המומחיות של סורקין. כשאבי הופמן נענה בשלילה לבקשת היתר מהעירייה לקיום אירוע "עם להקות רוק וסקס בפומבי", הוא שואל, "ומה אם זה יהיה אר'נ'בי?". *זה* "משפט השבעה משיקגו" בשיאו. בכלל, אל דאגה, סורקין עושה כאן את השטיק הקבוע והאהוב שלו: אנחנו מאזינים לדיאלוגים שגורמים לכול-לם להישמע שנונים לא רק באותה מידה אלא גם באותו אופן, צופים בניהול של קונפליקטים אידיאולוגיים בשכלתנות שלא קיימת במצאי של המציאות, ולא אכפת לנו לרגע שזה לא אמין כי זה פשוט כתוב כל כך יפה.

טוב, הגעה לסוף והבטחות צריך לקיים. אז אחת, נתגלה בטווח של אדי רדמיין אזור לא מעצבן. לטעמי זאת הבשורה החשובה ביותר של הסרט הזה לחובבי הקולנוע בשעתם הקשה: למניירות של השחקן שהפך את הצפייה ב(בין השאר) "הנערה הדנית" ו"עלייתה של ג'ופיטר" לחוויות מצלקות יש כפתור כיבוי. לא אהבתי אותו כאן, אבל גם לא חוויתי צורך לקלף לעצמי את הפרצוף בכל שנייה שלו על המסך, וזאת התפתחות מאוד מרשימה.

שתיים: "משפט השבעה משיקגו" מתאר מאבק נגד מלחמה מיותרת שגבתה מהצדדים המעורבים יותר ממיליון קורבנות, ושדיכוי ההפגנות נגדה נחווה אצל רבים בארה"ב בתור קיצה של אמריקה כמדינה חופשית. בערך דקה אחר כך באה פרשת ווטרגייט, וסביב יובל ה-200 של המדינה ב-1976 לא הייתה לכאורה שום סיבה להאמין בעתידה כישות דמוקרטית. אבל מה אתם יודעים, אמריקה שרדה את זה.

כיום נכתבים עשרות פוסטים ומאמרי דעה שסופדים לדמוקרטיה כאן ושם, ונדמה לי שהסרט של ארון סורקין הוא תזכורת נהדרת לכך שאף על פי כן נוע תנוע. בעלי טורים ו/או חשבונות בפייסבוק מדברים חופשי על דיקטטורה בלי לתת את דעתם לכך שזה בדיוק מה שאי אפשר לעשות בדיקטטורה, אולי כי הם לא מבינים את ההבדל בין זרמים פשיסטיים למשטרים טוטליטריים, אולי כי הם טיפוסים היסטריים ואולי כי הם חושבים שזה מקדם את המאבק בממשלה האיומה הזו; כך או כך, 1968 של אמריקה - עם ההתנקשויות במרטין לותר קינג וברוברט קנדי, עם 16 אלף חיילים שלא חזרו מווייטנאם ועם ההתנגשויות האלימות והקטלניות לעתים בין שתי תנועות המחאה לכוחות הביטחון - הייתה הרבה יותר גרועה בכל פרמטר מ-2020 של ישראל, והדמוקרטיה שרדה כי היא הייתה גדולה יותר מהחארות שבמקרה ניהלו אותה באותה עת.

האמריקאים אוהבים להגיד, "אל תשנא את השחקן, שנא את המשחק". לי נדמה שאם אנחנו נשנא את השחקן ונמשיך לאהוב את המשחק, נגלה שגם הדי.אן.איי הדמוקרטי שלנו חזק מכל וירוס שנכנס לנו לסיסטם. לא משנה כמה זמן הוא תקוע שם.     

"משפט השבעה משיקגו" זמין בנטפליקס החל ממחר, שישי 16.10